הרחוב הראשי של אמריקה

לא מזמן מלאו 75 שנה לדרך 66 (Route 66) המפורסמת, האוטוסטרדה הראשונה שנבנתה באמריקה, שחוצה כיום תשע מדינות בארה"ב: מתחילה בשיקגו, ליד חוף אגם מישיגן, וממשיכה לדרום מערב. האוטוסטרדות האלה (Highways) החלו להיסלל בארה"ב בסוף שנות העשרים, וקיבלו תנופה עצומה בשנות המשבר הכלכלי שפקד את אמריקה ב-1929. ההכרח לייצר תעסוקה למיליוני המובטלים שגדשו את הערים באמריקה גרם למימשל להתחיל לסלול כבישים. בדיעבד, הן היו לפתרון תעסוקה אידיאלי למי שלא היה לו במה להאכיל את בני משפחתו.

דרך 66, הדרך הפדרלית הראשונה, הוגדרה כבר בתחילת העבודות כ"מיין סטריט אוף אמריקה", והונצחה ביצירות רבות. ב-1964 כתב הזמר הפופולרי בובי טרופס אודותיה שיר, שהפך להיט גדול, וזכה מאז לאינספור ביצועים. הדרך הוזכרה גם ברומן "בדרכים", של ג'ק קרואק, וכמובן, בסרט "אדם בעקבות גורלו".

נהיגה מהפנטת

בתחילה חיברה דרך 66 בין שמונה מדינות. נהגים רבים מוצאים בנסיעה לאורך הדרך חוויה מהפנטת. הכביש הדו מסלולי חצה את אמריקה של פעם: נפרש מהמישורים הגדולים של המערב התיכון דרך הרי המערב, בין עיירות וכפרים. לעיתים אפשר להיתקל בשולי הדרך בריכוז של תיבות דואר, המעידות על בתי החוות הנמצאים הרחק, בקצה דרך העפר. לאורכה פזורים מסעדות רבות, בתי קפה ועסקים משפחתיים אחרים, בהם תחנות דלק ומוסכים, הגאים בשלטים המקוריים שלהם, שהשתמרו עשרות שנים, ומעידים בגאווה שהמקום נמצא על דרך 66 המיתולוגית.

בזכות הכביש חוברו לא מעט מקומות נידחים לעולם החיצון. בשנים האחרונות איבדה הדרך מחשיבותה הגיאוגרפית לטובת הכביש הבין-מדינתי אינטרסטייט 40, אך היא עדיין מהווה כביש פנים-מדינתי חשוב, שלא לדבר על ערכה הנוסטלגי שנשמר. מצד שני, נהגים רבים, שנוסעים בדרך שמחברת את שיקגו עם לוס אנג'לס, רואים בכך מעין חובה לאומית, כאילו הם מתחברים מחדש לאמריקה של פעם. הם, ואלפי התיירים שמעדיפים לנהוג כאן, גרמו לכך שמאות בעלי עסקים ממשיכים למצוא את פרנסתם לאורך הדרך.

פיליפס 66

תחנות הדלק של חברת פיליפס פטרוליום היו הראשונות שנפתחו לאורך הדרך. החברה נוסדה בידי ספר לשעבר בשם פיליפס, שהיגר לאוקלהומה עם גילוי הנפט באזור. תחנת הדלק הראשונה של החברה הוצבה עוד ב-1927, עם חנוכת הכביש. הדלק רב האוקטן שזיקקה החברה כונה "פיליפס 66", והוא איפשר לנהגים, כמה סמלי, להגיע למהירות של 66 מייל לשעה, עובדה שהולידה את האימרה השגורה: "66 און 66".

תחנות הדלק של פיליפס בנויות בצורה אחידה כבתי קוטג' עשויים אבן. בשנות השיא של האוטוסטרדה, צצו לפעמים 50 תחנות כאלה בחודש. החברה שממשיכה לפעול מכנה את התחנות שהיא מקימה רחוק מהדרך בשם Kick 66 Station. במשך השנים הפכו תחנות אלה למרכזי קניות ונקודות מפגש פופולריות.

בשנות השישים דהרו על הדרך מכוניות ענקיות זוללות דלק. בשלב מסוים גם היתה תוכנית טלוויזיה פופולרית, שנשאה את שם הדרך. רוב האירועים בסדרה התרחשו בתחנות הדלק האופייניות לכביש.

אמריקה של הסרטים הישנים

בעיר קטנה בשם צ'נדלר, אוקלהומה, החל יזם בשם ביל פרנאהו לבנות ב-1997 תחנת דלק זהה לתחנת הדלק הראשונה של פיליפס פטרוליום, שהוקמה ב-1927. הוא נעזר בצילומים ישנים כדי לשחזר בדקדקנות פרטים קטנים, כמו שלט ההכוונה לשירותי הנשים. בנוסף, הוא השתמש ב-20 אלף לבנים מקוריות משנות השלושים, שפורקו מבנק ישן בסביבה, כדי להקים את המבנה בחומרי בנייה מקוריים.

דרך 66 מומלצת למי שאוהב נהיגה וגם נוסטלגיה, ולתיירים שלא אצה להם הדרך. נהיגה בכביש מאפשרת להם לפגוש את העיירות הקטנות שמרכיבות את אמריקה. למעשה, מדובר בנסיעה במכונת זמן, למרחק 2,400 ק"מ, לאמריקה שמוכרת לרובנו רק מהסרטים הישנים של הוליווד.

תחנה ראשונה: אגם מישיגן

את פרויקט הנהיגה לאורך הדרך רצוי לשלב עם ביקור בעיר שיקגו, בה בנויים כמה מגורדי השחקים היפים באמריקה. הבניין הגבוה בארה"ב, ועד לא מזמן גם בעולם, מגדל סירס, ממוקם בדאון-טאון. הוא מתנשא לגובה 127 קומות. מהגג שלו, וגם מהגג של גורד השחקים ג'ון הנקוק, נשקף נופה המדהים של העיר. כדאי לסייר רגלית על שפת אגם מישיגן ולבקר במוזיאון האמנות של העיר.

משיקגו ממשיכה דרך 66 דרך אילינוי לעבר מיזורי, וממנה לקנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה. בלוס אנג'לס הופכת הדרך לסנטה מוניקה בולבארד, ומסתיימת בחוף האוקיינוס השקט. לאורכה אתרים אטרקטיביים רבים, שלא כדאי להחמיץ.

אילינוי

באילינוי נסללה הדרך בכיוון דרום מזרח, בעקבות מה שקרוי "שביל פונטיאק". הדרך חולפת על עיירות כמו בלומינגטון וספרינגפילד, ומשם דרך אזורים חקלאיים, שמגדלים תירס וסויה. במיזורי חוצה הדרך את סנט לואיס, מקום המפגש של המיסיסיפי והמיזורי. האטרקציה העיקרית כאן היא שער הקשת העגול, סמלה של העיר, שרכבת של קרוניות מטפסת בתוכו לגבהים מפחידים. השער הענק ממוקם בפארק הלאומי על שם תומאס ג'פרסון.

אטרקציה נוספת בסביבה היא מערכת המערות Meramac Cavern, שנחשפה בין סנט לואיס לעיירה בשם רולה (Rolla). אם תסטו מן הדרך ליד העיר ספרינגפילד, תגיעו לעיירה ברנסון, שהפכה מוקד לתעשיית מוזיקת הקאנטרי. יש מי שטוען, כי העיירה הדיחה אפילו את נאשוויל בתחום.

קנזס (או לא)

בפינה הדרום-מזרחית של קנזס, עוברת הדרך לאורך 20 קילומטרים עלובים. מי שרוצה להחריף את העלבון יוכל גם לפסוח לחלוטין על קנזס אם ישתמש בכביש המהיר I-44. רוב הנהגים, שממילא יצאו לטיול רק מסיבות נוסטלגיות, נצמדים לכביש המקורי. אחרי הכל, לדרך 66 יוצאים בלי למהר.

אוקלהומה

את אוקלהומה חוצה הדרך באלכסון, כאשר התחנה העיקרית היא העיר טולסה. כדאי לבקר בקמפוס של האוניברסיטה העירונית ולטייל בדאון-טאון. מטולסה ממשיכה הדרך לאוקלהומה סיטי, ומשם לאל רינו והעיירה קלינטון. מכאן ממשיכה הדרך לטקסס, למקום הקרוי שמרוק (Shamrock). הדרך חוצה את טקסס רק בפינתה העליונה, ממזרח למערב, לאורך 178 מייל. 90 מייל מהדרך המקורית עדיין בשימוש, אולם קטע קטן של 11 מייל, שמחבר את טקסס עם ניו מקסיקו, כמעט נעלם, או מצוי תחת שיפוצים נצחיים.

ניו מקסיקו

את ניו מקסיקו חוצה הדרך לכל רוחבה, ומחברת בין שתי הערים הראשיות במדינה, סנטה פה ואלבוקירקי. כל אחת מהן שווה ביקור. אל תפספסו גם ביקור בקניון הנהר צ'אקו (Chaco) ובציורי האבן של שלושת הנהרות (Three Rivers Petroglyphs), שמעידים על תרבותם המפותחת של האינדיאנים שגרו באיזור.

באלבוקירקי מומלץ לבקר במרכז תרבות הפואבלו וב-Sky City הסמוכה. הנוף המעניין של הדרך מצדיק את הנסיעה. פונים בפנייה הראשונה מזרחה ובהמשך ליציאה המערבית של העיר בדרך לאקומה.

אריזונה

גם את אריזונה חוצה הדרך לכל רוחבה. האטרקציות המרכזיות הן לוע המטאור והצוק של קניון וולנאט (Wallnut) והפנייה צפונה מהעיר פלגסטף לעבר הגראנד קניון. הקניון, שהוא למעשה אפיקו של נהר הקולורדו, מצדיק טיול נפרד, אבל מוטלת עליכם החובה לפחות להציץ במראות הטבע המדהימים.

תחנה סופית: קליפורניה

בשלב הזה חודרת הדרך אל דרום קליפורניה, ופונה לאוקיינוס. כאן תחצו את העיירות נידלס (Needles), בארסטו (Barstow), ויקטורוויל, סאן ברנרדינו והאיזור החקלאי שממזרח ללוס אנג'לס. לסופה היא מגיעה בעיירת החוף הנחמדה סנטה מוניקה.