שולטת בשלט

לא רע בכלל

בשבת שעברה יצא לי לחוות מה שנקרא "צפייה משפחתית". ג', ילדה מצוינת אחת בת שש, התארחה בבית לסופשבוע רווי קניות (אגב, שערורייה כמה שעולה לצייד ילדה לכיתה א' בימינו), סושי (זה היה לה הכי טעים בעולם) ושינה (פרדוקסלי, אבל גיליתי מחדש את שנת הצהריים) ושינתה לחלוטין את הרגלי הצפייה שלנו. במקום "יס פלוס" קיבלנו אדיר מילר ומנות יתר של "הופ!", ובמקום הכנה נינוחה של ארוחת ערב של שבת בערב, ישבנו כולנו, מותשים לחלוטין (אך מכחישים בעוז מסיבה לא ברורה), לראות "הכי טעים שיש", פשוט כי היינו זקוקים נואשות למשהו לבהות בו.

האמת? לא היו ציפיות גבוהות אחרי הביקורות הקוטלות, ובטח לא היינו מתעכבים אלמלא הנסיבות המשונות, אך ראו זה פלא: נהנינו. ישבנו כולנו, צחקנו במקומות הנכונים, הערנו על האוכל ועל הקישוטים (או בלשון בת השש: "מה זה כל הירוקים האלה מעל? אמא לא שמה לי את זה על הפתיתים"), הימרנו מי ינצח, בזנו לניחוח היענו גורמה ובסך הכל בילינו זמן איכות משפחתי.

עכשיו, אם הייתי אמא אני מניחה שהיה מפריע לי, לפחות לחמש דקות, שהילדה דיקלמה בקלות את כל הפרסומות ושהן היפנטו אותה לא פחות מהתוכנית עצמה, אבל אני לא, ולכן אציין רק שלמרות שרותם אבוהב שונה מאוד מאיינסלי הריוט, המנחה המסוקס של הגירסה הבריטית, היא מביאה לתוכנית (חוץ מהקול שלה שהוא אכן, איך נגיד זאת, קצת מעצבן) חן ועניין כן במשתתפים, מעשיהם ודעותיהם. נכון שהיא קצת לחוצה מדי, ולא פעם שואלת שאלות ולא מקשיבה לתשובות עד הסוף בגלל שמשהו קפץ במחבת או הסיח את תשומת לבה בשולחן השופטים, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שנעלמים אחרי התוכנית החמישית. עכשיו צריך רק לדאוג לשפים עם קצת פחות ביטחון ויותר יכולת שעשוע, וסף הטענות בכלל יירד פלאים.

בשבת האחרונה כבר ישבנו מוכנים ומיומנים על הספה בשעה היעודה. הפעם כבר הכרנו את החוקים ואת כל הטריקים, מה שרק עשה את החוויה ליותר נחמדה. מי אמר שילדים לא מעשירים את החיים?

פרסומת

כבר יצא לכם לראות את הפרסומת החדשה למכבי? נו, ההיא עם הבחור שמתזז חוף שלם במגאפון, בלי שהשאר קולטים שהוא לא המציל. תודו שהיא ממש ממש משעשעת. אפילו בצפייה שנייה ושלישית (לא שהיתה ברירה, הפרסומת מופיעה כמעט בכל מקבץ) היא מעלה חיוך, ובימינו גם זה משהו ראוי לציון ושבח.

אורחת פורחת

אחרי הפרק של השבוע שעבר ב"דוסון קריק", שיותר "בוורלי" ממנו פשוט אין, חוזרים החבר'ה הביתה - לעבודה ולמלאכה. לא עוד ימים מאוחרים עם טונה שמש בבית הקיט המפואר של ההורים של אודרי (מאיפה הם הקריצו פתאום בית כזה שווה?), לא עוד כוכבני קולנוע בלי שמץ כבוד עצמי (או מעריצים, שמתם לב איך לאקס של אודרי לא היו שמץ של מעריצים, וחוץ מפייסי עושה רושם שאף אחד לא זיהה אותו?); לא עוד להקות בנות מטופשות, שכדי לקבל שורה בתסריט מוכנות לעשות כאילו אין להן אלוהים ולהשליך עצמן למרגלות פייסי, שמגיב באדישות הכי טבעית בעולם; לא עוד כרטיסים שנוחתים ממש במקרה אצלם, להופעה הכי שווה שאמ.טי.וי מארגן באזור. אפילו לא עוד מבטים נוגים של דוסון (או כמו שפייסי כינה אותו כל כך בצדק "אביר התזמון הגרוע") בג'ואי המשתובבת. ומה קורה כשהם חוזרים? השיגרה, כמובן. הם (כלומר פייסי ואודרי) פוגשים את שרילין פן ("טווין פיקס", "הבוקר שאחרי") המעולה, בתפקיד הבוסית החדשה שלהם, שעל הדרך מתעקשת גם לשנות כמה וכמה סדרי עולם ביחסים בין החבר'ה. לא, אני לא אגלה לכם יותר, רק קחו בחשבון שזו לא הופעת אורח לפרק אחד, והסערה - לא פשוטה היא.

קטנה

פעם טום קרוז היה אליל נעורים, ולא שחקן שנורא נורא רוצה "אוסקר" ומוכן לעשות הכל בשביל זה. בתקופה ההיא הוא עשה כמה סרטים שהם אולי לא "ונילה סקיי", אבל יש בהם לא מעט חן ועמידה מוצלחת בתנאי הז'אנר. אחד מהם הוא "קוקטייל", שאני מכירה לא מעט בנות (בלי שמות, בלי שמות!) שיודעות לדקלם סצינות שלמות מתוכו. מעשה בבחור פשוט (אבל הורס, כמובן), שמשתחרר מהצבא ונורא רוצה להיות איש עסקים. אלא שמתברר שבדמו האירי (כמובן) זורמים גנים אחרים והוא הופך לברמן מיתולוגי בסצינת הברים של ניו יורק. את מה שקורה אחר כך, אתם בטח יודעים (אחרי הכל, מדובר בסרט בן 14 שנה!), אבל אם לא - אין לי שום כוונות להרוס לכם. שישי, 18.10, "יס 1". מומלץ במיוחד לדור שלא ידע, ובטוח שבן אפלק המציא את המבט האדיש המשולב בחיוך הכובש.