הטלוויזיה החינוכית חיה ובועטת

מה שהרתיע בצפייה מתמשכת ב"בנות גילמור", שסוגרת הערב (ראשון, 21:15, ערוץ 3) עונה שניה, היתה ההרגשה שהתסריט עובר פעם אחר פעם את אישורן של טיפר גור וארגון ה-PMRC, שהוקם בשנות ה-80 בכדי לשמור על ילדי אמריקה מפורנוגרפיה ואיומים ליברלים קיצוניים. "בנות גילמור" עוסקת בלורליי (לורן גרהאם המצוינת), אם חד הורית בגיל השלושים ומשהו, שמבכה את נעוריה אך משלימה עם גורלה לאחר שילדה את בתה כשהיתה בת 16; ובתה רורי (אלקסיס בלדל), הנערה הכי חרוצה בתולדות הטלוויזיה, זו שתגרום אפילו ליעל שטרנהל לקנא, המתכננת קריירה בתקשורת ועיתונות, כשגיבורת התרבות הכי גדולה שלה היא כתבת ה-CNN כריסטיאן אמנפור (!). נדמה היה כי הדרך היחידה של רשת הכבלים WB להילחם ב"חברים" (הטרחנים להפליא, אם תשאלו אותי) של NBC היתה להציב את מה שייראה כמו סדרת האם של הטלוויזיה החינוכית האמריקנית לדורותיה, המשלבת בין "מרפי בראון", "קשרי משפחה" ו"חשיפה לצפון" רק עם עיסוק-יתר במשפחה חד-הורית (מקור לא אכזב לרייטינג) ועם טונות של תקינות פוליטית (מנהל בית הספר הוא שחור, והרופא של העיירה סיני. בקיצור, אוטופיה).

אפילו מייקל ג'יי פוקס היה קוּל יותר

לורליי היא ללא ספק מרפי בראון החדשה. היא מבית עשיר, שנונה, מהירת מחשבה, מדברת אגב אזכורים חסרי תקדים מתוך התרבות הפופולרית האמריקנית, חיה בזמן אמת את התרבות של תקופתה (היא אהבה את הגו-גוס ונמסה מ-XTC), וכמו מרפי בראון – ולמרות מוצאה – היא לא קונפורמיסטית. היא מרדה בהוריה העשירים שתכננו לה קריירה באוניברסיטת "ייל"; היא שברה את חלומם, נכנסה להריון בגיל 16, לא התחתנה, ילדה את רורי וסיימה רק בפרק הלפני אחרון של העונה (והטוב ביותר עד כה) את לימודיה בקולג' המקומי, זהו המקבילה להשלמת תואר בשלוחה הישראלית של האוניברסיטה של מולדביה. לפעמים היא מצטערת על כך, אבל לא רע לה ב"סטארס הולו", גן העדן שבקונטיקט, שם היא מנהלת מלון/בית הארחה מקומי.

בתה, רורי, ילדה שקוראת את מדאם בובארי רק בשביל הכיף, מסמלת את נקמת היורמים הגדולה בהיסטוריה. מעולם, כך נדמה לי, לא היתה בטלוויזיה נערה כה אחראית ורצינית, ממש פרח, חלומו של כל הורה, וגם של טיפר גור. אין בה טיפת זעם נעורים (אז איך היא אוהבת פאנק-רוק?), מה גם שלרוב היא בוגרת מאמה. חילופי תפקידים אינם חדשים בטלוויזיה האמריקנית: הם התפשטו בשנות ה-80 עם "קשרי משפחה" ומאוחר יותר עם "מרפי בראון", כאשר הבייבי בומרס תיעדו את עצמם כשהם לא מוותרים על מרדנות נעוריהם, ואילו ילדיהם (הבייבי באסטרס) מתפקדים כנפשות האחראיות. אבל "בנות גילמור" מחזירה גרסה פוריטנית קיצונית של הנעורים – לימודים, עבודה והתמדה יבטיחו את עתידך – ורורי היא הסמל המושלם של הפוריטניות הזו (אפילו דמותו של מייקל ג'י פוקס ב"קשרי משפחה" נראית קולית לעומתה). לא שיש לי בעיה גדולה עם זה, אבל המרחק בין הקמפיין החינוכי הזה לבין טלוויזיה טובה הוא גדול.

טרחנות ופטפטת אינסופית

העיירה "סטארס הולו" עובדת על אותו טריק של סיסילי, אלסקה, של "חשיפה לצפון". מקום קסום ואוטופי, מרוחק, רוויי בטיפוסים מתוקים-אך-סהרוריים, שיכולים להעביר שני פרקים רצופים סביב השאלה איזה סרט לבחור לאירוע שנתי מסוים. גם כאן יש קולנוען ביזארי בפוטנציה ואת בית הקפה השכונתי. בקיצור, המרחק בין גן העדן הזה, שנראה כמו קיבוץ קפיטליסטי בלי מזכירות, לבין ארצות-הברית של אמריקה – ארצם הנוכחית של הרפובליקנים והג'ונגל הקפיטליסטי הגדול בעולם – הוא מרחק שנות אור. אבל לא זה מה שחשוב, מציאות אפשר למצוא בחדשות.

עוד בעיה ב"בנות גילמור" הוא שמרוב קוליות, ההתייחסות לתרבות בת זמננו כמעט ואינה אותנטית. לכל הרוחות, לא רק שרורי יודעת מי היו "הקלאש", אלא שהיא מזהה את מילות השיר "רובי בריקסטון" (מה שאומר שהיא באמת תהיה גדולה משטרנהל), בזמן שהמציאות של מתבגרים אמריקנים שונה מאוד: בריטני ספירס, למשל, הודתה כי היא לא יודעת מתי בדיוק פעלו הביטלס.

כל המרכיבים האמורים גורמים ל"בנות גילמור" לחטוא לעתים בטרחנות ופטפטת אינסופית, אבל פה ושם יש אפיזודות נהדרות וגם כמה דמויות משנה – בעיקר הוריה הסנובים של לורליי (אדוארד הרמן וקלי בישופ המצוינים) – המצליחות לענג. עוד מימד מרענן ב"בנות גילמור" היא העובדה כי לדמויות אין ממש בעיות אישיות רציניות, הן חפות ממשברים פסיכולוגים נוסח "בוורלי", ומהצופים נחסכות התמודדויות פסיכואנליטיות דרגה ת'.

כך שאם כבר תעמולה פוריטנית, אני מעדיף את הגרסה של בנות גילמור על-פני סדרות אחרות (נאמר "דוסון קריק"). לפחות עם לורליי ורורי אתה בורח, לפחות יש שם אהבה לתרבות, לפחות המאפיינים של אופרות הסבון שמשתלטים על סדרות רבות די חבויים. אולי זו לא טלוויזיה מדהימה, אבל מי אמר, בעצם, שלחנך זה רע?