אורחת לרגע

תאמינו או לא, סמדר ברנר שלנו (יפצ'וק מהסרט "הלהקה") מעזה לחסום את דרכה של ג'ניפר לופז. זה קורה בסרט "עד כאן", שעולה על אקרנינו השבוע, שם מגלמת ברנר מזכירת עורך דין, שלופז מתעקשת להיכנס אליו.
אחרי 12 שנה שברנר חיה בלוס אנג'לס עם בעלה, איתי דישון, היא מאמינה שהגיע הרגע המיוחל: "אני חושבת שכבר פרצתי בגלל הסרט". לא מזמן התבשרה כי קיבלה תפקיד בקומדיה מבית היוצר של "פוקס", "אבל ברגע האחרון צילצלו לסוכן שלי ואמרו לו שבשלב הזה חתכו את הדמות הזאת מהפיילוט", היא מספרת. "בכלל, התעשייה שם מאוד מורכבת ומאוד קשה להתברג אליה ואפילו להשיג סוכן. דני דה ויטו, למשל, הסתובב חמש שנים ואף אחד לא רצה לקחת אותו".
לפני 12 שנה נחתה ברנר בלוס אנג'לס לביקור, התחתנה עם דישון, איש מחשבים, ונשארה. עכשיו היא בביקור מולדת של שלושה שבועות, מבקרת את אמא ואבא רחל ובצלאל אבניאל ואת האחות אלינוער, החברה הכי טובה שלה. היא מתגעגעת לארץ, אבל נראה שהסתדרה לא רע באל.איי. כך גם בתה, שירלי ברנר, שבארץ הינחתה את השעשועון "החצי השני", ונכון לעכשיו מתגוררת שם בדירה משלה ועובדת על סרט חדש על השואה. סמדר ובעלה גרים בשכונה יהודית, בווילה מטופחת המשתרעת על דונם, עם חצר אחורית מדהימה ופורחת, דשא, בריכה ושני כלבי זאב אותם הביאה מהארץ, שוקו ומזל.
יש לה סדר יום מעורר קנאה: "אני יוצאת לחצר, מוציאה את הכלבים. בבקרים אני רצה או הולכת לשיעורי בלט. אחר כך חוזרת הביתה, לוקחת שיעורי משחק ופיתוח קול, ועובדת בעיקר על מבטא וקריאת מחזות. בין לבין אני הולכת לאודישנים". היא לא מוטרדת בענייני פרנסה או גידול ילדים. בשעות הפנאי שלה היא מכינה נערים להפטרת הבר מצווה בבית הכנסת הרפורמי השכונתי, ונהנית מזה. חוץ מזה, היא שחקנית פעילה בתיאטרון ישראלי שכל הכנסותיו קודש לאירגונים למען הקהילה ("בני ברית", "יד ביד", נשים מוכות וכו'). הם העלו את "סיפור משפחתי" של עדנה מזי"א, "הסרפד של השכן" ועכשיו עובדים על "זוג פתוח". "יש לנו קהל גדול של ישראלים שרק מחכים שנעשה משהו", היא אומרת, ומספרת ששיחקה גם במסגרות תיאטרוניות אחרות. "כיף בארץ", אומרת ברנר, "והייתי רוצה לעבוד כאן, במקום שאני מאוד מחוברת אליו. עם הידע, הבשלות וההתפתחות שלי אני יכולה לתרום הרבה".

למה עזבת?

"כי התחתנתי עם איתי, שחי שם כבר עשר שנים לפני שהכיר אותי. יש לו חברת מחשבים מצליחה מאוד. הייתי אז גרושה שלוש שנים, חברים נתנו לי טלפונים של כל מיני אנשים, והוא ביניהם. צילצלתי אליו, וההמשך היסטוריה".

זה היה בליינד דייט?

"ממש לא, כי בכלל לא חשבתי שמשהו ייצא מזה. איתי צעיר ממני בשש שנים, והאמת היא שבכלל לא רציתי להתחתן. אבל הוא כל כך בוגר, חכם ויציב, תמיד היה כזה. אני מתייעצת איתו בכל".

אחרי שנים קיבלת תפקיד קטן בסרט. צריך הרבה סבלנות, לא?

"זה המצב בארה"ב, הדברים לא קורים ביום אחד. גם כשאת רואה כוכב גדול, מסתבר שהוא עשה תפקידים קטנים בדרך. המלחמה על כל תפקיד קשה מאוד. יש שם לפחות 400 סוכנים, ולכל סוכן יש בין חמישים למאה שחקנים. כל בוקר מגיעים אליהם פקסים לכל התפקידים שמלהקים לאותו יום, והסוכנים שולחים את התמונות למלהקים. על כל תפקיד כזה מתחרים אלפים".

בדיעבד היית עושה אותה דרך מבחינת הקריירה?

"לא באתי לארה"ב בשביל קריירה. אני בן אדם שמאוד חשוב לו ליצור. הלכתי לביקור ופשוט נשארתי עם איתי. אעבוד שם אם תהיה לי עבודה שם, ואעבוד כאן אם תהיה לי עבודה כאן, ויש פרויקטים על הפרק. תמיד יכולתי לחשוב מה היה קורה אילו נשארתי בארץ, אבל עשיתי בחירה וטוב לי איתה. כאן עשיתי די הרבה דברים. אנשים זוכרים אותי עד היום מ'הלהקה', ומזהים אותי כיפצ'וק, אבל עבדתי כאן המון חוץ מזה. הייתי שלוש עונות בתיאטרון חיפה, ב'הקאמרי' ובתיאטרון לילדים ונוער. עשיתי אצל פשנל את 'חנות קטנה ומטריפה' ואת 'בנים גידלתי ורוממתי'. אני טובה בקומדיות, ואוהבת את זה מאוד. אחר כך לקחתי פסק זמן, הסתכלתי על החיים, ראיתי מה חשוב ומה לא, אבל תמיד אהיה שחקנית".

ומה חשוב?

"שהבן אדם יהיה מאושר ושלם עם עצמו ולא יוותר על מה שהוא חושב שנכון".

והמשפחה היתה חשובה לך יותר מהקריירה?

"המשפחה תמיד היתה חשובה לי. תמיד ניסיתי למצוא את שביל הזהב, כי לא פשוט לעשות קריירה ומשפחה יחד".

והיתה תקופה שבה היית יותר אמא של שירלי ופחות סמדר ברנר?

"אני לא יודעת למה את מתכוונת. שירלי מתוקה, היא לומדת ועובדת ויש לה כל מיני פרויקטים בדרך".

כישראלית-אמריקאית, כשמתקרב ה-11 בספטמבר את מרגישה איזה פחד, כמו שאנחנו מרגישים כאן?

"תראי, זה לא עד כדי כך כמו בארץ, אבל גם שם אנשים יותר מודעים ויותר פוחדים. קשה לתפוס את גודל הזוועה והטירוף של הדבר הזה".

אתם עוקבים אחרי הפיגועים מקרוב?

"אנחנו כל הזמן עם האינטרנט והעיתונים, וכואב לנו הלב. הלב שלנו פה. אני מאוד אוהבת את הארץ ובכל הזדמנות באה לביקור. יש הרבה אנשים שפוחדים לבוא לכאן עכשיו, אבל אני לא פוחדת מכלום. ביקרתי עכשיו בירושלים, בעוספייה, בעכו. אני פשוט אוהבת להיות כאן, ואם אני כאן אז אני חיה את מה שקורה פה".

בגילך יש עוד שאיפה לתפקידים גדולים?

"מה זה קשור לגיל? אדם מבוגר לא שמח, לא חולם? אני חושבת שאדם בלי חלום הוא אדם מת".

עם יד על הלב, את לא מתגעגעת לפעמים ליפצ'וק?

"אני משתדלת לא לחיות בעבר, אני חיה בהווה ויכולה רק ליהנות ממה שהיה".