מלחמה כוללת, שלום פרטי

למה השתתקה כמעט לחלוטין הסאטירה הישראלית? אפשר להאשים איזו פחדנות, או חשש, מצד כותבים, אפשר לדבר על מחסור כללי בכותבים המתמחים בז'אנר, ואפשר להגיע ל"המלחמה על הבית" בתיאטרון החאן הירושלמי ולקבל את הסאטירה במיטבה. "המלחמה על הבית" מתרחשת בירושלים של עשר שנים מעכשיו. המלחמה נמשכת ללא הפסקה, כשרעב, מחסור והרס שוררים בארץ. הממשלה מייבאת לוחמים זרים מהמזרח הרחוק ומאפריקה כדי למלא את שורות הצבא, בעוד שחבורה של נשים מחליטה לשים קץ למלחמה על-ידי מניעת מין מהגברים הלוחמים. שני שרים זוממים להחליף את ראש הממשלה המכהן. הם מחפשים ומוצאים את המועמד הראוי ביותר – מוכר דגים בשוק. בתוך הכאוס, בני הזוג מלכי וציונה, תושבי קו התפר המתגוררים בשנים האחרונות על רצפת ביתם, מאימת הצלפים הפלסטינים, יוצאים להשיג שלום פרטי עם האויב.
את המחזה - המבוסס על אריסטופנס - כתב אילן צחור, שמחזהו הראשון "רעולים", תולדה של האינתיפאדה הראשונה, זכה במקום הראשון בפסטיבל עכו 1990. את הפזמונים למחזה כתבו במשותף עלי מוהר ויוני רכטר, ולבימוי אחראי מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן, מיקי גורביץ'. בהצגה משתתפים אלי בן-דוד, ליליאן ברטו, לירון ברנס, יואב היימן, אבינעם מור-חיים, יוסי עיני, יהויכין פרידלנדר, אריה צ'רנר, אוהד קנולר וניר רון.
"אני לא יודע אם ראש הממשלה בעוד עשר שנים יגיע לכסא ממכירת דגים בשוק, אבל היום הדגש הוא לא על מי שיכול להנהיג באמת, אלא על מי שיכול להיבחר", אומר אילן חצור בראיון מהורהר לרגל עליית ההצגה. "אני לא נביא, אני מסמן מגמות ואני חושב שאנחנו במורד. אבל תיאטרון יכול להנות מהחופש שלא להיצמד למציאות, לקחת אלמנטים ממנה ולהקצין אותם".

- אתה מציג פוליטיקאים-בובות, שברירת המחדל שלהם היא פנייה לפתרונות שמציעים אנשי צבא - בעצמם קריקטורה.

"אנשי הצבא מוצגים כפרודיה על האוטומטיות הישראלית של שימוש בכוח כפתרון ראשון עם רפרטואר רחב של אפשרויות מיגון. כולם יודעים שבמקרים מסוימים צריך להשתמש בכוח, אבל דרך החשיבה המדינית הבסיסית של ישראל - לפנות קודם כל לכוח - את זה אני מציג באופן מגוחך. מגוחך בעיני שכשראש הממשלה שומע 'צרות' הוא ישר מבקש פתרונות צבאיים. את הפתרונות של אנשי הצבא כבר שמענו, היינו בסרט הזה. כן, זה מפחיד, אבל ההיסטוריה מלמדת שאחרי מלחמה יש פיוס. אני אומר שהיינו יכולים להגיע להסכמים גם בלי מלחמה, בלי כל המתים".

- למרות האמירות הנוקבות, הקהל לא מפסיק לצחוק במהלך ההצגה.

"זה הדבר הכי קשה – למצוא את האיזון בין הסיטואציה המבודחת לבין האמירה. בתיאטרון אין מקום לסימני קריאה כמו בעיתונות הכתובה או בטלוויזיה. הסיטואציות לפעמים הזויות, אבל מבוססות על מצב קיים, לדוגמה ההליכה כפוף של בני הזוג מלכי וציונה – זה דימוי למצב של כולנו. זה בדיוק הכוח של התיאטרון ביכולת לעשות מניפולציות במציאות, בעוד שבאמצעי התקשורת אתה מצפה שלא ייעשה בך מניפולציה. יש לנו את הלגיטימציה להציב מראה עקומה למציאו. התיאטרון צריך להשתמש לאו-דווקא בדימויים ובסיטואציות שמופיעות ביומיום, אלא בכאלה שיכולות לקרות ומעידות על מה שקורה בחברה. האמירות הפוליטיות צריכות להדהד ברקע, להשתקף בדרמה של הנפשות הפועלות, לא להשתלט".

- המחזה הראשון שלך, "רעולים", היה תגובה לאינתיפאדה הראשונה. "המלחמה על הבית" מתייחס לאינתיפאדת אל-אקצה כפרק שני?

"גם אז וגם היום המחזות הם תגובה למציאות ולמה שקורה מסביבנו. 'רעולים' התייחס לשיתוף פעולה וכיבוש, ו'המלחמה על הבית' הוא תגובה למה שקורה עכשיו. אי אפשר לכתוב סאטירה בלי שהדברים שאתה לועג להם יכאבו לך בנשמה. כתבתי את המחזה במהלך מבצע 'חומת מגן', ובניגוד ל'רעולים', שהיה טרגדיה משפחתית, היום אני מרגיש שהטרגדיות קורות ברחוב. שום מוצר תיאטרוני לא יכול לעמוד מול הדברים המזוויעים שקורים ברחוב, ודווקא בסיטואציה הזו, הזווית הקומית יותר נוחה לבליעה, יותר ניתנת לעיכול. יש כאלה שמתעלמים, כאלה שמתחזקים ב'צדקת הדרך', כאלה שמפנימים וכאלה שמדחיקים. הכתיבה הסאטירית היא סוג של תרפיה בשבילי".

- צריך אומץ כדי להעלות כיום סאטירה בישראל?

"אני לא מרגיש שצריך אומץ ומאוד הייתי רוצה להאמין שאני חי בדמוקרטיה עם רוב של אנשים שמסוגל לספוג ביקורת עצמית. אני לא מרגיש שעשיתי משהו יוצא דופן מבחינת התבטאויות. אנשים אומרים ומתבטאים בצורות חריפות מזו. אני רוצה להאמין שעם כל הצרות, אנשים מסוגלים ללעוג לעצמם. מצד שני, עובדה שהמחזה מאוד יוצא דופן על מפת התיאטרון העכשווי. יש מגמה של הליכה למחזות זמר ובידור, שזה בסדר גמור מפני שהז'אנר נולד מתוך מענה על צורך שלנו לברוח. יחד עם זאת, תפקידו החשוב של התיאטרון הוא להתייחס למציאות שבה הוא פועל. זה הטעם לקיומו".

- ההצגה כוללת שיר התנצלות שאומר: "אנחנו מודיעים בזאת לצופים שהם חוזים בהצגה על אחריותם. שאנחנו רק שחקנים העובדים בתיאטרון הזה, עובדים למחייתם… אנו ועימנו כל העובדים מסתייגים בתקיפות מן המחזה. אנחנו מגנים בזאת את הרמיזות הנלוזות על ההווה".

"ההתנצלות הזו באה ללעוג לאותה רוח פטריוטית סותמת פיות. היא נכתבה בהשראת ההתנצלות המפורסמת של חנוך לוין אחרי 'מלכת האמבטיה'. לוין כתב התנצלות בה אמר 'טעיתי, זה לא כך' והדבר הכי חזק שעלה מההתנצלות הזו, הוא הלעג לאותם שתבעו ממנו להתנצל. אני יודע שהרגישות קיימת ואני מקדים תרופה למכה, לועג לכך שאסור לדבר, לועג לציפייה שכולם יישרו קו לפי הרמטכ"ל וצבאו, לכך שכולם נעשו דוברי צה"ל כי עכשיו אנחנו בזמן מלחמה. זו שאלה גדולה אם אנחנו באמת נמצאים במלחמה קיומית או שזה מוצג ככזה על-ידי המנהיגים בכדי לגייס אותנו".

- המחזה מציע להפריט את השלום הכולל ולכרות שלום פרטי. סטארט-אפ?

"המחזה עוסק במלחמה הפרטית מול השלום הפרטי. המלחמה הופרטה מתוקף כך שהיום כל אחד יכול לשים על גבו TNT ולפוצץ אנשים פרטיים. המלחמה כיום מכוונת לפרטים ונגד זה יוצא הגיבור שלי, מלכי. הוא לא רוצה לחכות לשלום כולל, הוא רוצה שלום אישי. כל ה'במלחמה כמו במלחמה' הזה נותן Carte Blanche להרבה דברים בלתי נסבלים שמוכתבים לנו מלמעלה".

- העובדה שראש הממשלה הנבחר הוא מוכר דגים בשוק היא קריצה מסוימת לראש ממשלה מוכר?

"במוכר הדגים יש ביבי ויש ברק ושניהם סוחרים גרועים ממנו. הדג מסריח מהראש, זה העניין. לא היה לי ראש ממשלה ספציפי בראש - הוא מתייחס לכל הגנרלים תחת אותה כותרת".

- סאטירה יכולה לשנות מציאות?

"הצגה אחת לא יכולה לשנות. אבל מגמה תיאטרונית יכולה לטפטף. הלוואי ולאמנות היה את הכוח לשנות את המציאות בצורה ישירה, אבל זה בלתי אפשרי. אני עדיין מאמין שהתיאטרון יכול לגרום לאנשים לחשוב. כשכתבתי את 'רעולים' עדיין לא היה משא ומתן עם הפלסטינים, ובכל זאת המחזה ביטא את הצורך שהלך והבשיל לנהל מו"מ ולגמור עם הכיבוש. לא היתה יצירה אחת שהובילה לתהליך המדיני, אבל היצירות שנוצרו עם השנים שיקפו מגמה כמו זו ששיקפה 'מלכת האמבטיה'. לוין היה אז קול יוצא דופן שנודה והוחרם, אבל עם השנים דבריו הפכו לקונצנזוס תרבותי ואמנותי והתופעות שהוא תיאר עדיין באות לידי ביטוי גם במחזות כמו שלי".