הפופ אכל את עצמו

האמת היא שאת ההבדל בין "Angels With Dirty Faces", אלבומן החדש והשני של שלישיית השוגבייבז, לבין "Feels So Good", אלבומן החדש והשני גם כן של שלישיית אטומיק קיטן, ניתן למצות על-ידי הסתכלות בעטיפות האלבומים. נניח והגעתם לחנות התקליטים ועליכם לקחת הביתה שלוש נערות. הבחירה נעה בין שלוש בג'ינס, שנחות להן בסבבה על ספסל ליד נהר, כשפילטרים של עדשה משוכללת צובעים את חייהן בצהוב חורפי נעים, לבין שלושה פורטרטים בלונדיניים, מאופרים בכבדות וכה מרוטשים עד שפניהן נראות חייזריות מעט. אין פנים שאין בהם פגמים, יעיד על כך מראהו המגוהץ והלא מרטיב בכלל של בראד פיט בטקס האמי האחרון, וגם אם יש בעולם פנים נטולות פגמים – אין שום סיכוי שהשלוש שזכו בהן הן ליז, נטאשה וג'ני, המרכיבות את אטומיק קיטן. לפעמים אני קצת מצטערת שהמציאו את הפוטושופ.

אטומיק קיטן: אין גבול לחוצפה

בעוד בנות השוגבייבז מצליחות להפגין הרמוניה קולית מסוימת, קשה להבין איזה איכויות מוסיף מוטיב השלישייה לאטומיק קיטן. אף שיר ב-"Feels So Good" לא מצדיק את היותן להקה. כל השירים באלבום הזה, גם המוצלחים שבהם, בנויים על פי נוסחאות מדויקות שאין בהם שום דבר נעים או משובב. לאור העובדה המצערת שבאף אחת משלוש הפקאצות לא נגעה יד האלוהים גם בכל מה שקשור ליכולות זימרה, התואר "להקה מפלסטיק" יכול רק להחמיא להן. אטומיק קיטן לא מוסיפות להפקה היקרה של אלבומן דבר, אין להן שמץ של נוכחות, והקשר שלהן לכאריזמה מזכיר את הקשר של שאול יהלום לכאריזמה. ועדיין, כל שיר באלבום שלהן יכול להפוך בכל דקה נתונה ללהיט אינסטנט ענק, שבעוד יומיים וחצי אף אחד לא יזכור. כנראה שבדיוק בגלל זה "Whole Again" הנשכח, להיטן הראשון של אטומיק, נבחר להיות השיר שסוגר את האלבום החדש. כי אחרי ששמעתם ארבע עשר בועות אוויר חסרות טיפת נשמה, לא נותר אלא לתהות מה בדיוק היתה הסיבה הראשונית לכך ששלוש הפרחות האלה יצאו משמורתם הטבעית שבליברפול וזכו לתהילה של כוכבות פופ באירופה, במקום לגמור את חייהן, כפי שהאל התכוון, שמנות מבירה ופיש אנד צ'יפס ומנוונות מהתמכרות לאיסט אנדרז.

"Feels So Good" הוא אלבום שימשיך להעיק על הפלייליסט של תחנות הרדיו ו ה-MTV גם לאורך החורף, ויש בו שירים כמו "Love Wont Wait", "Softer The Touch" ו-"Feels So Good", השיר הנחמד ביותר באלבום, שיכולים אפילו לעשות שמח בשעה של פקק תנועה קשה. כל השירים בו מעותקים, בצורה זו או אחרת, מאושיות או הרכבי פופ מצליחים אחרים כדוגמת קיילי או הקורז, ומה שלא מנסה להישמע כמותן, פשוט חודש מהאייטיז ואין, אין גבול לחוצפה. אפשר לחדש, לחדש זה בסדר. אבל למה, לכל הרוחות, לקחת נכסי צאן ברזל בודדים מעשור שהצטיין בפופ רע במיוחד ולשחוט אותם בהפגנה ווקאלית כה אומללה? לא מספיק החידוש הנורא שהן עשו ל "Eternal Flame"? צריך לדרוס גם את דבי הארי ולחדש דווקא את "The Tide Is High"? כשרון כמו של סוזאנה הופס וסקס אפיל הורס כמו של הארי לא יהיו לבנות האלו לעולם, וחבל שמפיקי מיליון הדולר של אטומיק קיטן לא השכילו להסביר להן שני דברים פשוטים: זה שאת צורחת לא אומר שאת יודעת לשיר; זה שרוטשת למוות על-ידי מעצב פוטו שופ אכזרי עדיין לא עושה אותך פחות מכוערת.

השוגבייבז: תתפסו את רובי, אחר כך נדבר

את בנות השוגבייבז הלונדוניות הרבה יותר קל לאהוב. "Angels With Dirty Faces" שלהן הוא אלבום לא נטול פגמים, אבל עם מספיק שירי פופ כדי לשמח בחורה שפויה בחמסינים של סוף ספטמבר. גבר מי שמעז לחלוק על ההצהרה ש"Freak Like Me" ו “Round Round" הם שניים משירי השנה, שעוד מעט תיגמר. ובמראה הקציצתי קצת של היידי, קיישה, ומוטיה (דווקא היתה שם ג'ינג'ית מהממת אחת, שיבון דונג'י קראו לה, שפרשה) יש דווקא משהו מנחם. לעומת השיבוטיות של אטומיק, במקרה הזה מדובר בשלוש בחורות שגם נראות אחרת לחלוטין אחת מהשנייה, וגם יודעות לשיר. אף אחת מהן לא תהיה ויטני יוסטון לעולם, וגם להן לא היתה מזיקה תוספת קטנה של כאריזמה (שיבון הג'ינג'ית הפורשת שומרת את כולה לעצמה), אבל באלבום שלהן יש צלילים שעושים קר באוזן, וככה בדיוק צריכה להישמע להקת בנות בשנת 2002. מתקתקות הטין פופ שהיתה כה אופנתית עד לפני שנתיים היא היום מוקצית מחמת מיאוס, והשירים של השוגבייבז, שיש בהם ביטים שבורים ורמזים לטו סטפ לצד צלילים של סול ואלקטרו, נשמעים מספיק טוב בשביל לצחוק בפנים לכל מי ששומע את אטומיק קיטן ומגחך בקול גדול שהפופ אכל את עצמו.

להכריז על השוגבייבז כעל היורשות של אול סיינטס יהיה צמד קצת נמהר, למרות שמבחינה מוזיקלית מדובר בשתי להקות שמזכירות אחת את השנייה. נסיכות פופ כמו ניק ונאט אפלטון (שמוציאות בימים אלה אלבום משותף, ביוגרפיה משותפת ולשני הבעלים שלהן קוראים ליאם. עניין של הזדהות יתר) לא יגדלו בשוגבייבז, אבל אין סיבה ששני הסינגלים הראשונים מהאלבום החדש שלהן לא יזכו לאותה תהילת פופ עולמית ארוכת ימים לה זכו "Pure Shores” , “Black Coffe" ו-"Never Ever". לעומת זאת, אם אחת מהקציצות של השוגבייבז תשיג לעצמה אי פעם גבר שווה כליאם גלאגר או רובי וויליאמס (כפי שהצליחה ניקול טורפת הכוכבים לעשות), אור גדול של אופטימיות ותקווה יזרח על כולנו.

"Angels With Dirty Faces" הוא אלבום שיש בו שירים כמו "Blue" ו-"Stronger" שמחזירים את הכבוד לפופ, אלבום עם יציאות מקום ראשון בריטניה מובהקות, כמו "Shape", חידוש די דוחה לשיר ההוא של סטינג, וגם כמה שירים לא טובים, כדוגמת "Supernatural". הוא לא יתברג ברשימות אלבומי השנה, למרות שיש בו סינגלים שראויים לתואר "שיר השנה" אבל אם להכניס שלוש אנגליות הביתה, אז לפחות שיהיו מלונדון, שיהיה אצל מי לישון בביקור הבא.