היא עוד תשוב
עוד מעט תעשה גם מלחמת המפרץ קאמבק מטורף. הפלרטוט הראשון של בוש האב לא השאיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית, ובכל זאת, מה כן קיבלנו? אריאנה מלמד נזכרת איך ברחנו לירושלים, גילינו את CNN, האזנו ל"גל השקט", קראנו את עירית לינור וחיפשנו את יצחק שמיר
אומרים שעוד מעט היא עושה קאמבק, ולכן הגיע הזמן לאוורר את הבוידעם של הזכרונות ולהוציא משם את הדימויים, הקולות, התוצרים התרבותיים ורוח הזמן של מלחמת המפרץ הראשונה. עוד מעט קט, באדיבות בוש ושות', נדע גם מה נשתנה. בינתיים, תזכורת. בלי טיפת נוסטלגיה.
שמיר בממ"ט
נתחיל בבדיחה נושנה שבשעתו היתה כל כך מצחיקה רק מפני שהיתה עצובה למדי. "איה יצחק שמיר? מתחבא בממ"ט". הסבר לאנשים צעירים במיוחד: היה היה פעם ראש ממשלה קטן קומה ומשופם מטעם הליכוד. קראו לו שמיר. והיה היתה פעם מלכודת פלסטיק לתינוקות, למקרה שהעירקים ישלחו טילים מוגזים. קראו לה ממ"ט. ובשבועיים הראשונים של מלחמת המפרץ, ראו זה פלא, נעלם ראש הממשלה לגמרי. לאן? לא ידענו, ולכן אמרו שלתוך הממ"ט. לא מצחיק? נוטוף, מלחמה זה לא מצחיק.
וזאת למרות שהגיח והבליח בה "העולם הערב", שידור קאלט מדהים שכמותו כבר אי אפשר לעשות בשום ערוץ מסחרי, והבאבא-בובה הבלתי נשכח תוצרת "זהו-זה". הו, הימים היפים: לא היה ערוץ מסחרי. למתי מעט בני אדם לא לגמרי הגיוניים היה חיבור למשהו שקראו לו "הטלויזיה בכבלים", ובה אשר היה לראות את המלחמה באנגלית ובשידור חי, בתחנה צעירה ומלהיבה ששמה - CNN.
כמה מרשים היה לראות נקודות מוזרות בוקעות משום מקום, פולחות את שמי הליל בשבילים ירוקים עמומים: ככה נראה שיגור בלילה. זה השאיר רושם בל יימחה, בעידן שבו רוב המחשבים הביתיים התהדרו במסכים ירוקים-שחורים. גדלנו מאז. ההפצצות באפגניסטן שנראות בדיוק אותו דבר ב–CNN , כבר לא מצליחות לעושת רושם על איש, משום שבכל מחשב ביתי אפשר לסדר משחק סימולציה מפעים בהרבה. לעומת זאת, לכריסטיאן אמנפור האחת והיחידה עדיין אין תחליף בשום מחשב ביתי.
ימי הרדיו
הרדיו היה מלך. אוקסימורונים פורחים במלחמות, כמו למשל "מלחמת שלום הגליל". במפרץ הגו את "הגל השקט": רדיו שלא משדר כלום. פטנט ישראלי חדשני שנקטע רק מדי פעם בטרטור אלקטרוני מקפיא דם ובמלים "נחש-צפע, נחש-צפע", וככה ידענו שיש עוד טיל בדרך. גם הפיאסקו הגדול בתולדות השידורים בישראל שייך לרדיו, בליל המלחמה הראשון: דקות ארוכות מדי משהו השתבש לגמרי, והעם היושב בחדריו האטומים שמע פטפוטים אידיוטיים של שני שדרים שגם הם, נעבעך, לא ידעו שהמלחמה התחילה.
אזרחים פיתחו מיומנויות מלאכת יד א-לה בתיה עוזיאל סביב קופסת קרטון מגעילה ובתוכה מסכה לגמרי לא יעילה (מה שנתגלה, כרגיל, רק מאוחר יותר). בכל מקום ניתן היה לראות קישוטים יצירתיים על פני הקרטון, גרפיטי וסמלי שלום ונצנצים לרוב. אנשים מבוגרים ודי הגיוניים בעליל עסקו בזה כתרפיה, ולא הבינו מה לא בסדר.
התנהל ויכוח תרבותי-פטריוטי-אידיוטי בסדר גודל של מלחמת עולם, בשאלה – האם מותר או אסור לעזוב את תל אביב רבתי, הלא היא אזור א', מטרתם המבוזרת החביבה של העירקים. צ'יץ – היה פעם ראש עיר כזה – סבר שמי שעוזב, בוגד. גל אוחובסקי ואחרים רבו איתו מעל דפי עיתונים עצבניים במיוחד. היו גם כאלה שסברו כי זה ממש בסדר להינצל, במקום להתחבא מאחורי שקיות ניילון מפני טילים של רבע טון.
תל אביב בירושלים
ירושלים הפכה לבירת ישראל התרבותית, לימים אחדים. מי לא היה שם, מאלי ויזל (התחבא בקינגדיויד) ועד דוד אבידן המנוח (התחבא במלון וינדמיל). בתי הקפה בבירה פרחו, ובלחיים תל אביביות מיוגעות מעוד ליל-אזעקות פרחה אדמומית של קייטנים.
בינתיים, בתל אביב, התנהגו בריות מהוגנות כסכיזואידים לכל דבר. עם הישמע צפירה עולה ויורדת, פיתחו נוהל היסטריה מתואם, כולל חסימת אסקופות בסמרטוט רצפה רטוב, טבול באקונומיקה. היה אחד – נחמן שי – חנון לא מזיק, שאמר שזה בסדר ושצריך לשתות מים. זו היתה ההגנה שניתנה לאזרחי ישראל. עם צפירות ההרגעה, ההיסטרים המתואמים ירדו אל הלילה לבלוס בירה וצ'יפס ולפזז במועדונים. האם היתה תחושה של "אוכל ושתה כי מחר נמות"? לא, מה פתאום. סתם לילות רגילים בתל אביב, אפופים בטונות של הכחשה והדחקה.
ומה יצא לנו מן המלחמה ההיא?
כמה דברים. שיר אחד נשכח שנמכר אז בעשרות אלפי קלטות ואיים על סאדאם וקילל אותו, מין גירסת הרד-קור ל"נאצר מחכה לרבין". ספר אחד מצויין, "שירת הסירנה", שסימן גם את תחילתה של הנורמליות בכתיבה הספרותית בישראל - כלומר, פריחה של ז'אנרים תת-תקניים, וגם את ראשית חוסר האחריות המילולי שמאפיין מאז דור שלם של יוצרים צעירים. אבל לשעתו, זה היה ספר כייפי במיוחד.
ויצא גם ספר רציני אחד של רינו צרור ותמי גלבץ, שהבינו די מהר את מה שאחרים הצליחו להדחיק מתחת לסמרטוט הרטוב: שזו היתה המלחמה הראשונה בתולדות האתוס הציוני בה אזרחים עמדו חסרי הגנה לחלוטין, מוקפים בים של שקרים ממשלתיים, ולא עשו כלום. לא אז ולא אחר כך. הספר לא הפך להיט ואזל לגמרי.
בעיקר, נדמה לי, פיתחנו מיומנויות ידניות. זה לא פשוט לתפעל מסקינגטייפ כהלכה, וקשה עוד יותר לאטום חלון סורר באירוסול דבק שרובו נצמד לשיער עד סוף המלחמה. התחזוקה השוטפת של מעוז ההגנה הביתי השכיחה מעט את האמת: שלא נבנו כאן מקלטים ראויים, שלממשלה לא אכפת, שהפטריוטים גרמו יותר נזק מתועלת, שהמסכות היו חתיכות גומי בלתי אפקטיביות לחלוטין, ושהעורף הישראלי פשוט לא ערוך להפקה עירקית בסדר גודל כזה. אז הבה לא נתפלא ממחיקתה של המלחמה ההיא כציון דרך בתרבות ישראל. נמחקה, אבל היא עוד תשוב. מי יכתוב לנו ספר מנחם אחריה? מי יאמין שצריך לשתות מים והכל יהיה בסדר? ואיה יצחק שמיר?
