התעוררות / איסאק באבל

כל אנשי החוג שלנו - מתווכים, חנוונים, פקידי בנקים וסוכני חברות ספנות - לימדו את בניהם נגינה. אבותינו, שראו את דרכם חסומה, המציאו את הגרלת הפיס הזאת. הם כוננוה על עצמותיהם של פעוטות. אודיסה נתפסה לבולמוס זה יותר משאר ערים. ואומנם, במשך דורות סיפקה עירנו "וונדרקינדים" לבימות הקונצרטים בעולם. מאודיסה יצאו מישה אלמן, צ'ימבאליסט, גברילוביץ'. אצלנו התחיל יאשה חפץ.
כשמלאו לילד ארבע או חמש שנים, היתה אמו מוליכה את הבריה הזערורית, החלושה, אל מר זגורסקי. לזגורסקי היה בית חרושת ל"וונדרקינדים", בית חרושת לננסים יהודים בצווארוני סלסלה ובנעלי לכה. הוא חיפש אותם ומצאם במישכנות העוני של מולדאונאקה, בחצרות המצחינות של השוק הישן. זגורסקי היה מתווה להם את ראשית מסלולם, אחר כך נשלחו הילדים אל הפרופסור אואר בפטרבורג. בנשמותיהם של היצורים הרופסים הללו, בעלי הראשים הכחולים הנפוחים, שכנה הרמוניה כבירה. הם נעשו וירטואוזים מהוללים. והנה החליט אבי להתחרות בהם. אמנם כבר יצאתי מגיל ה"וונדרקינדים" -הייתי בשנתי הארבע עשרה - אך לפי קומתי ורפיון גווי יכולתי להיחשב לבן שמונה. ובכך נתלו התקוות כולן.
הביאו אותי אל אל זגורסקי. מתוך כבוד לסבי ניאות הלה לקבל רובל אחד לשיעור - סכום מצער. סבי לוי יצחק היה בדיחת העיר ותפארתה. מהלך היה ברחובות בצילינדר ובבלויי נעליים ומתרץ קושיות ובעיות, גם בעניינים הסתומים מכולם. היו שואלים אותו מהו גובלן, מדוע בגדו היעקובינים ברובספייר, כיצד עושים משי מלאכותי, מהו ניתוח קיסרי. סבי ידע להשיב על כל השאלות האלה. מתוך כבוד ללמדנותו ולטירופו לקח מאיתנו זגורסקי רובל אחד לשיעור, ובכלל לא היה מתעסק עמי אלא מפחד סבא, שכן לא היה כאן במה להתעסק בכלל. הצלילים הזדחלו מתוך כינורי כנשורת של ברזל. אני עצמי לבי היה נשרט בצלילים הללו, אבל אבא לא הירפה. בבית לא סחו אלא במישה אלמן, שהצאר עצמו פטרו מן השירות בצבא. צימבליאסט, כך ידע אבא לספר, הוצג לפני המלך אנגליה וניגן בארמון באקינגהאם; הוריו של גברילוביץ' קנו להם שני בתים בפטרבורג. "הוונדרקינדים" הביאו עושר להוריהם. עם העוני עשוי היה אבא להשלים, אך על התהילה לא יכול לוותר.
"לא יכול להיות", ליחששו האנשים שסעדו על חשבונו, "לא יכול להיות, שנכדו של סבא כזה..."
ואילו אני, מחשבותי היו נתונות לעניינים אחרים. בשעת תרגילי הנגינה בכינור הייתי מניח על כן התווים ספרים של טורגנייב או דיומה, ואגב ניסור המיתרים בולע דף אחרי דף. ביום הייתי מספר מיני בדותות לילדי השכנים ובלילה מעלה אותן על הכתב. המשיכה בשבט הסופר היתה עוברת במשפחתנו מדור לדור. לוי יצחק, שדעתו נשתבשה עליו לעת זיקנה, כתב כל ימיו סיפור בשם "אדם בלי ראש". אני הלכתי בדרכיו.
עמוס תווים ונרתיק של כינור הייתי מתנהל שלוש פעמים בשבוע לרחוב ויטה, לשעבר רחוב דווריאנסקאיה, אל זגורסקי. שם, לאורך הקירות, ישבו וחיכו לתורן נשים יהודיות אחוזות להט היסטרי. אל ברכיהן החלושות היו צמודים כינורות שמידתם גדולה ממידת אלה שנכונה להם הופעה בארמון באקינגהאם.
מפעם לפעם נפתחה הדלת אל קודש הקודשים. מחדר העבודה של זגורסקי היו יוצאים, מתנודדים על רגליהם, ילדים גדלי ראשים, מנומשים, שצוואריהם דקים כגבעולי פרחים ואודם של נכפים בלחייהם. הדלת היתה בולעת בטריקה את הננס הבא בתור. מעבר לקיר היה שר ומנצח עד כלות כוחו המורה, בסרט לצווארו, בתלתלים אדמוניים, ברגליים צנומות. מנהל הגרלת הפיס המפלצתית - הוא איכלס את מולדאוואנקה ואת חשכת מבואותיו הסתומים של השוק הישן בצללי רפאים של פיצ'יקאטו וקנטילנה. את הניגון הזה ליטש אחר כך עד היות לו ברק שטנים הפרופסור אואר הזקן.
מקומי לא היה בכת הזאת. ננס הייתי כמותם, אך בקולם של אבותי נשתמעה לי בשורה אחרת.
הצעד הראשון היה קשה עלי. יום אחד יצאתי מן הבית טעון נרתיק, כינור, תווים ושנים עשר רובל - שכר לימוד של חודש ימים. הלכתי ברחוב נייז'ינסקאיה, היה עלי לפנות לרחוב דווריאנסקאיה כדי להגיע אל זגורסקי, אך תחת זאת עליתי ברחוב טיראספולסקאיה ונקלעתי אל הנמל. שלוש השעות המוקצבות לי חלפו בנמל המסחרי. כך התחילה הגאולה. כותלי חדר ההמתנה של זגורסקי לא ראו אותי עוד. עניינים חשובים יותר כבשו את לבי. יחד עם חברי לכיתה נימאנוב הייתי רץ אל האוניה "קנסינגטון", אל מלח זקן אחד, מיסטר טרוטיברן שמו. נימאנוב היה צעיר ממני בשנה, ומאז היה בן שמונה עסק במסחר המפולפל ביותר בעולם. גאון היה בעסקי מסחר, וההבטחה הגלומה בו נתקיימה במלואה: כיום הוא מיליונר בניו יורק, מנהל general motors co. חברה שאינה נופלת בעוצמתה מ"פורד". נימאנוב גרר אותי עמו כיוון שהייתי מקבל את מרותו בשתיקה. הוא היה קונה אצל מיסטר טרוטבירן מקטרות מוברחות. את המקטרות האלה חרט בלינקולן אחיו של המלח הזקן.
"ג'נטלמנים", היה אומר לנו מיסטר טרוטיברן, "זכרו את דברי: ילדים צריך אדם לעשות במו ידיו.. המעשן מקטרת של בית חרושת כאילו תקע לעצמו חוקן בפה...אתם יודעים מי היה בנווטו צ'ליני?...זה היה רב אומן. אחי שבלינקולן יכול היה לספר לכם עליו. אחי אינו מפריע לאיש לחיות, הוא רק משוכנע שילדים צריך אדם לעשות בידיו שלו ולא בידי אחרים...אי אפשר שלא להסכים עמו, ג'נטלמנים.."
נימאנוב היה מוכר את המקטרות של טרוטיברן למנהלי בנקים, לקונסולים של מדינות, ליוונים עשירים. הוא הרוויח עליהן מאה על מאה.
רוח פיוט נסוכה היתה על מקטרותיו של האומן מלינקולן. בכל אחת הושקעה מחשבה, רסיס של נצח. בפייתן הבהיקה עין צהובה, הנרתיקים היו רפודים אטלס. השתדלתי לתאר לי איך חי לו באנגליה הישנה מתיו טרוטיברן, אחרון אומני המקטרות, היוצא חוצץ נגד חליפות הזמנים ותמורותיהם.
"אי אפשר שלא להסכים, ג'נטלמנים, שילדים צריך אדם לעשות במו ידיו.."
הגלים הכבדים שליד המזח הרחיקוני יותר ויותר מביתנו, שריח של בצלים ושל גורל יהודי עומד בחללו. מן הנמל המסחרי עקרתי אל שוברי הגלים. שם, על פיסת שרטון ולי, ישבו הילדים מרחוב פרימורסקאיה. מבוקר עד ערב לא לבשו את מכנסיהם, צללו אל מתחת לסירות, גנבו אגוזי קוקוס לאורחת צהריים וחיכו ליום שמחרסון ומקאמינקה יפליגו דוגיות טעונות אבטיחים, ואת האבטיחים הללו אפשר יהיה לפצח על כבלי העגינה שבנמל.
עתה היה כל חפצי לדעת לשחות. בושתי להודות לפני הילדים האלה, השחומים כעין הארד, שאף על פי שנולדתי באודיסה, לא ראיתי את הים עד שמלאו לי עשר, ועכשיו שאני בן ארבע עשרה איני יודע לשחות.
כמה איחרתי ללמוד את הדברים הנחוצים! בילדותי, כפות אל כרכי הגמרא, חייתי חיי תלמיד חכם, כשגדלתי החילותי לטפס על עצים.
התברר שהשחיה נבצרת מהשגתי. פחד המים של אבותי ואבות אבותי - רבני ספרד וחלפני פרנקפורט - משך אותי אל המצולות. המים לא נשאו אותי על גביהם. חבוט ומוכה, קרבי מלאים מים מלוחים, הייתי שב אל החוף - אל הכינור והתווים. קשור הייתי בעבותות אל כלי הפשע שלי, וגררתי אותם עמי לכל מקום. מאבקם של הרבנים עם הים נמשך עד שנתגלגלו עלי רמחיו של אל המים במקומותינו - המגיה של 'חדשות אודיסה', יפים ניקיטיץ' סמוליץ'. בחזהו האתלטי של איש הזה שכנה החמלה על ילדי היהודים. הוא משל בהמוני היצורים הרופסים האלה מוכי הרככת. ניקיטיץ' אסף אותם ממאורות הפשפשים של מולדאוואנקה, הוליכם אל הים, השקיע אותם בחול, עשה עמם תרגילי התעמלות, צלל עמם במעמקים, לימד אותם שירי זמר, ובעודם נצלים בקרניה האנכיות של השמש, סיפר להם מעשיות על דייגים ובעלי חיים. למבוגרים היה ניקיטיץ' מסביר שהוא "נטור פילוסוף". הילדים היהודיים התגלגלו מצחוק לשמע סיפורי המעשיות של ניקיטיץ', הם היו מייבבים ומתרפקים עליו ככלבלבים. השמש התיזה עליהם נמשים זחלניים נמשים שצבעם כצבע הלטאה.
אחרי דו קרב שלי עם הגלים היה הזקן עוקב דומם מן הצד. ומשראה שאין כל תקווה, שלעולם לא אלמד לשחות, צירפני אל מניין השוכנים בחדרי לבו: כולו היה כאן עימנו תמיד, זה לבו העליז, שלא התנשא מעולם, שלא ידע חמדנות ודאגה…בכתפי הנחושת שלו, בראשו, ראש גלדיאטור קשיש, ברגליו העקומות מעט שעינן כעין הארד, היה שוכב בינינו על שובר הגלים, כשליטם של המים הללו, מי האבטיחים והנפט. דבקתי לאהבה באיש הזה, אהבה שכמוה ירחש לאתלט רק ילד הנגוע בהיסטריה ובמיחושי ראש. ידי לא זזה מתוך ידו, השתדלתי להיות לו לעזר.
הוא אמר לי:
"אתה אל תפרפר...חזק את העצבים. השחיה כבר תבוא מאליה..מה פירוש - המים לא נושאים אותך...למה שלא ישאו אותך?"
כשראה כמה אני כרוך אחריו, חרג ניקיטיץ' ממנהגו, ואותי לבדי מכל תלמידיו הזמין לבקרו בעליית הגג שלו הנקיה והמרווחת, הרפודה מחלצאות, והראה לי את כלביו, את הקיפוד ואת הצב ואת היונים. בתמורה לאוצרות הללו הראיתי לו טרגדיה שכתבתי אתמול.
"תיארתי לי שאתה משרבט משהו", אמר ניקיטיץ', "יש לך גם מבט כזה...לרוב אינך מביט לשום מקום..."
הוא קרא את החיבור שלי, משך בכתפו, העביר את ידו על תלתליו הלבנים הנוקשים והחל להתהלך בעליית הגג אנה ואנה.
"יש לשער," אמר בנעימה מתמשכת, עושה אתנחתא אחרי כל מילה, "שטמון בך איזה ניצוץ אלוהי..."
יצאנו אל הרחוב. הזקן נעצר, הקיש נמרצות במקלו על המדרכה ונעץ בי את עיניו.
"מה חסר לך?...הנעורים אינם אסון, עם הזמן יעברו...חסר לך חוש לטבע."
הוא הורה לי במקלו על עץ שגזעו אדמדם וצמרתו נמוכה.
"מהו העץ הזה?"
לא ידעתי.
"מה גדל על השיח הזה?"
גם זאת לא ידעתי. טיילנו בגינה הקטנה שבשדירות אלכסנדר. הזקן נעץ את מקלו בכל עץ ועץ, לפת את כתפי כל אימת שעברה מעלינו ציפור והכריח אותי להבחין בין הקולות.
"איזו ציפור שרה עכשיו?"
לא ידעתי להשיב דבר. שמות הציפורים והאילנות, חלוקתם למינים, לאן עפות הציפורים, באיזה צד עולה השמש, מתי מתגברים הטללים - את כל אלה לא ידעתי.
"ואתה מעז לכתוב?...אדם שאינו חי בטבע כמו שחיה בו האבן, או הבהמה, לא יכתוב כל ימיו שתי שורות שיש בהן טעם...הנופים שלך דומים לתיאור של תפאורה. יקח אותי השד - על מה חשבו הוריך ארבע עשרה שנה?..."
על מה חשבו?...על שטרות שלא נפדו, על הוילות של מישה אלמן...לא אמרתי זאת לניקיטיץ'. החרשתי.
בבית, בשעת הארוחה, לא נגעתי באוכל. גרוני היה סתום.
"חוש לטבע," הירהרתי ביני לביני. "אלי שבשמיים, איך לא עלה הדבר בדעתי...היכן אמצא אדם שיפרש לי את שמות העצים ואת קולות הציפורים?...מה ידוע לי עליהם? אני יודע לזהות את הלילך, וגם זאת רק בשעה שהוא פורח. את הלילך ואת השיטה. רחוב דריבאסובסקאיה והרחוב היווני נטועים עצי שיטה..."
בשעת הארוחה סיפר אבא סיפור חדש על יאשה חפץ. לא הרחק מביתו של רובין פגש את מנדלסון, דודו של יאשה. מתברר שהילד מקבל שמונה מאות רובל לקונצרט. תעשו חשבון, כמה זה בסך הכל, שמופיעים חמש עשרה פעמים בחודש.
עשיתי חשבון - בסך הכל שנים עשר אלף לחודש. בעודי מכפיל את המספרים ומשהה בזכרוני את ה-4, הצצתי בחלון. לאורך החצר הקטנה המרוצפת מלט, בשכמייתו המתנופפת חרש ברו, בתלתליו האדמוניים המבצבצים מתחת למגבעתו הרכה, נשען על מקל טיולים, הפסיע קוממיות מר זגורסקי, המורה שלי לנגינה. אין לומר שהזדרז יותר מדי. כבר חלפו שלושה חודשים ומעלה מאז צנח לו כינורי על החול ליד שובר הגלים.
זגורסקי קרב אל השער הקדמי. הסתערתי אל השער האחורי, אבל אמש אטמו אותו בקרשים מפני הגנבים. או אז הסתגרתי בבית השימוש. כעבור חצי שעה נאספה כל המשפחה ליד דלתי. הנשים התייפחו. בובקה חיככה את כתפה השמנה בדלת וגעתה בבכי תמרורים. אבא שתק. וכשהחל לדבר, היה קולו מוטעם וחרישי כפי שלא היה מעולם.
"אני קצין," אמר אבי, "יש לי אחוזה. אני יוצא לציד. המוז'יקים משלמים לי דמי חכירה. את בני שלחתי לבית הספר צבאי..אין לי מה לדאוג לבן שלי.."
הוא השתתק. הנשים התנשפו. אחר כך ניחתה מהלומה נוראה על דלת בית השימוש: אבא חבט בה בכל גופו, מסתער עליה במרוצה.
"אני קצין,", שאג, "אני יוצא לצייד...אני אהרוג אותו...זה הסוף.."
הוו ניתר מן הדלת; היה שם עוד בריח, אחוז במסמר אחד. הנשים התפלשו על הרצפה ולפתו את רגליו של אבא; הוא, בחמת טירופו, נחלץ מידיהן. לקול הרעש חפזה ובאה הישישה - אמו של אבא.
"ילדי," אמרה לו ביידיש, "הצער שלנו גדול. אין לו שיעור כלל. רק דם היה חסר לנו פה בבית. איני רוצה לראות דם פה אצלנו בבית..."
אבא נאנח. שמעתי את קול צעדיו המתרחקים. הבריח הידלדל על המסמר האחרון.
ישבתי במיבצרי עד רדת הלילה. כששכבו כולם לישון, הוליכה אותי הדודה בובקה אל הסבתא. הדרך לשם היתה ארוכה. אור הירח קפא על שיחים אלמוניים, על עצים שאין להם שם...ציפור לא נראית פלטה ציוץ ונמוגה, אולי נרדמה...איזו ציפור היא? מה שמה? האם יורד הטל בערבים?...היכן מקומם של כוכבי הדובה הגדולה? מאיזה צד עולה השמש?...
הלכנו ברחוב פוצ'טובאיה. בובקה אחזה בידי בחוזקה, שלא אברח. היא צדקה. חשבתי על בריחה.

מתוך "חיל הפרשים ועוד סיפורים" מאת איסאק באבל, תרגום מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת הספריה החדשה