שבו שב הביתה

"אילו נקלעתי להטרדה טלפונית אובססיבית מצד מחזרת אלמונית, אני לא יודע אם הייתי נכנס לחרדה ומתקשר למשטרה. הייתי מנסה לגמור את העניין בטוב בטלפון, ואם זה לא היה עוזר, הייתי קוטע שוב ושוב את השיחות, בתקווה שתבין את הרמז. רצוי שהצד השני יבין שאתה לא בלחץ. לפחות זה לא יזיק".

ההצהרה הזו של אורן שבו, 32, באה בעקבות תפקיד שהוא מגלם בהצגה "כשאת אומרת לא" בתיאטרון באר שבע (כתבה רבקה גילמן, ביים אוהד אשכנזי). הוא משחק את טוני, מטרידן מיסתורי, שפולש לחיי העיתונאית תרזה (אדוה עדני) ומשבש אותם ללא תקנה. בחיים, הוא ממהר להדגיש, לא עשה זאת מעולם, "אולי לצערי. אני צריך להתנסות כמעט בכל דבר". שבו הופיע לאחרונה בסידרה "שבתות וחגים" והיה לו תפקיד ראשי בסרט "צומת וולקן". בפעם הראשונה הוא מופיע בתיאטרון של העיר בה גדל.

- איזה מין טיפוס הוא טוני?

"הוא אחד שחושב שהבחורה מולו פשוט לא יודעת שהיא הדבר הכי נכון בשבילו. בהתחלה הוא כאילו טוני הנחמד, המקסים והסימפטי. אחר כך הוא טוני שכביכול לא מבין מה קורה פתאום, ולבסוף הוא טוני הכועס. הבעיה שלו שהוא לא חושב בשניים. הוא רואה רק את עצמו, ודרכו - אותה. כשהוא מתחיל בהטרדות טלפוניות מטורפות באמצע הלילה, הוא עושה מעשה לא קביל, אבל עדיין לא עובר על החוק - מה שקורה לו כשהוא מתגנב לדירתה כדי לברר ממכתבים שלה מי היא בעצם".

- איך מעצבים דמות כזאת?

"צפיתי בסרט 'חיזור גורלי', אבל נראה לי טימטום מוחלט ליישם דברים אמריקאיים בישראל. היה לי קשה למצוא את הדמות, ואדוה, פרטנרית מאוד נוחה, עזרה לי. היא הלכה איתי בהתרוצצות שלי מהדמות השרמנטית המלוקקת עד הדמות ההיסטרית. זו גם חוויה לעבוד עם במאי כמו אוהד, בחור צעיר עם ראש מוטרף".

- אמרת פעם שאתה אוהב לשחק את הילד הרע.

"אהבתי, אבל לא תמיד נתנו לי. אולי אני גם מתאים לזה. איך אמר יגאל אבן-אור, המורה שלי למשחק? 'הייתי רוצה לראות אצלך פעם אחת את הרוצח'. טוני לא הלך עד שם, אבל המקום שהוא מגיע אליו לא הכי רחוק מזה".

בתיאטרון באר שבע הוא סוגר מעגל. הוא גדל בעיר הדרומית עד גיל תשע. "החזרה אליה נותנת לי הזדמנות לראות את סבתא שלי כל יום, מה שבדרך כלל לא מזדמן לי", הוא אומר. די מוצאת חן בעיניו המסגרת של התיאטרון הרפרטוארי, "אבל הצגות לא רצות לאורך זמן, ואז מה הלאה? בפרט שהטלוויזיה, שבה הופעתי בשנתיים האחרונות רק ב'שבתות וחגים', לא מתנפלת עלי עם תפקידים. ואני לא עושה טלנובלות לא מתוך זילזול, חס ושלום, אלא מפני שזה לא בשבילי. יש כאלה שרוקדים, יש כאלה שעושים תיאטרון ויש כאלה שעושים טלנובלות. מה שמשלמים שם, כשצריך ללמוד טקסט לחמישה פרקים במכה, זה לא בשבילי".

- זה סופי?

"אמר לי פעם איזה גאון שאני מכיר: 'כולם זונות, השאלה מה המחיר'. אם היו באים אלי ואומרים לי 'בוא לטלנובלה תמורת חמשת אלפים דולר ליום צילום', קשה לי להאמין שהייתי מסרב".

בשורה התחתונה שבו מעדיף תיאטרון, שבו יוכל להתבסס. לפני שנתיים-שלוש כמעט האמין שהגיע אל המנוחה והנחלה. הוא הוזמן לככב בתיאטרון חיפה, מההצגה האלף ומשהו של "משחקים בחצר האחורית" המשיך להצגה "נכד", וממנה עבר ל"כובע מלא גשם". מטר מחמאות ניתך על משחקו והוא אף היה מועמד ל"פרס התיאטרון" - ופתאום פוטר. "גדולים ממני ניסו להבין מדוע מצאתי עצמי יום אחד בחוץ", הוא אומר. "היו לי בחיפה שלוש עונות טובות, התקדמתי מדבר לדבר, עד שלמדתי את עובדות החיים - בתיאטרון המנהל הוא מי שאומר את המילה האחרונה. אם הוא לא רוצה איזשהו שחקן, השחקן עף מהתיאטרון. נקודה. מנהל תיאטרון חיפה, רוני פינקוביץ', הביא אותי, וכשהחליף אותו סיני פתר, הוא הראה לי את הדלת".

- היית ממשיך שם?

"בהחלט! היה לי שם טוב, גם אם לא הרווחתי מאה אלף שקל להצגה. לא דרשתי יותר כסף, לא דרשתי יותר מעמד. ומה שהכי מצחיק, אולי גם הכי עצוב, לא הגיע לי לעוף. בעצם, אפילו לא פוטרתי. סיני הודיע לי, 'אין לי שום דבר בשבילך'. וזה לא שרוני לקח אותי בגלל העיניים היפות שלי. הוא גם קיבל ממני תוצאות. פתאום מצאתי עצמי בלי במה. שחקן בלי במה הוא גורנישט, חתיכת אפס. לכן גם בזמנים הכי טובים שלי לא הפסקתי להופיע בהצגות ילדים מחוץ לזרקורים, בתיאטרון הארצי לנוער של סמי לוי. יש שחקנים שמתהפכים בבוקר מצד לצד וממשיכים לישון כשאני יוצא להציג לילדים, כי אני יודע שבלי זה אני לא קיים".

- איך זה שהתפקיד הראשי בסרט "צומת וולקן" לא החזיר אותך לימי הכוכבות של "צעירי תל אביב"?

"אשיב לך במילים מאוד בוטות. כוכב זה זבל. מי שעולה מהר, גם יורד מהר. הכוכבות האמיתית היא להתמיד במקצוע שאוהבים לעסוק בו. כמה אנשים זוכים לעסוק במה שהם באמת אוהבים? ואם אתה מודד כוכבות לפי הופעות בטלוויזיה, היו כאן רק שלוש סדרות שרציתי לשחק בהן. 'שבתות וחגים' שבה הופעתי, ושתיים שלא זכיתי - 'פלורנטין' ו'הפוך'. ולא שלא רצו אותי, פשוט לא השתלם לי לבוא לשם לאיזה פרק באמצע. חוץ מזה, בארץ מה שמעלה שחקן על הסוס זו הטלוויזיה, בעיקר סידרה. לא סרט, לא תיאטרון, לא פרסומת, לא שעשועון".

- דווקא כיכבת בפרסומות.

"נכון, אבל זה חרטה ברטה. זה לא משהו שמציב אותך בפרונט, אלא משהו שאתה עושה בשביל הכסף".

- חוץ מהכוכבות, לא מימשת גם את הבטחתך להוציא אלבום, אחרי שבלטת בשירה ב"צומת וולקן".

"כאן אני מודה באשמה. ב'הד ארצי' כבר רצו להוציא לי תקליט, אבל עד שזזתי, בגלל העומס בתיאטרון חיפה, בעלי הרצון הטוב כבר לא היו שם. לך תחפש אותם".

שבו חי עם ענת מגן, שחקנית בתיאטרון בית ליסין שהופיעה גם ב"דומינו גרוס". הוא מתנשא לגובה של 1.89 מ' ("בעיניי זה גובה אידיאלי"), שיחק כדורסל בנוער מכבי תל אביב. "נשארתי אוהד שלהם, חבל על הזמן", הוא אומר. "כשהם זכו בגביע אירופה, לקחתי את נתי (ענת) שלי על הכתפיים לכיכר רבין עם דגל של מכבי".

הם שני שחקנים תחת קורת גג אחת. "זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות, ואנחנו יכולים לעזור זה לזה בשינון התפקידים", הוא אומר. עוד לא יצא להם לשחק יחד. "נעשה את זה רק כשנרגיש שזה ממש נכון לנו. אנחנו מחכים למחזה המתאים".