אל תעצרו אותו

בסרטו האחרון, "אינסומניה", מגלם אל פצ'ינו בלש במשטרת לוס אנג'לס שמגיע לאלסקה כדי לסייע בחקירת מקרה רצח. מייד עם הגיעו ליעד הוא מתחיל לסבול מחוסר שינה, בין היתר משום שהוא מוטרד מכך שלמחלקת חקירות הפנים במשטרת אל.איי יש תיק עליו. כשצופים בסרט הזה, עולות מייד בתודעה דמויות בלשי המשטרה שגילם פצ'ינו בעבר. בעיקר ב"סרפיקו" (שם היה זה שחושף שוטרים שסרחו), אבל גם ב"ים של אהבה" וב"היט", ובאותו צד החוק הוא היה גם ב"צדק לכל". אבל גם בצד השני, הקרימינלי, גילם השחקן המצוין גלריית טיפוסים מרשימה. דוגמאות? "אחר צהריים של פורענות", שלושת סרטי "הסנדק", "פני צלקת" ו"דרכו של קרליטו".

הכוכב הוותיק (כבר 62), עתיר הקרדיטים והעיטורים (שמונה מועמדויות ל"אוסקר", אבל רק זכייה אחת על "ניחוח אשה"), מרשה היום לעצמו לא רק לעבוד עם במאים גדולים ובעלי מוניטין, אלא גם לתמוך בעבודותיהם של במאים צעירים ומוכשרים, כמו כריסטופר נולאן ("ממנטו"), שביים אותו ב"אינסומניה". נולאן אסיר התודה אומר עליו ש"הוא שחקן טוב יותר ממה שרוב האנשים חושבים - ורוב האנשים חושבים שהוא הטוב ביותר". פצ'ינו: "עד 'אינסומניה' הוא עשה אומנם רק שני סרטים, אבל למראה 'ממנטו' אתה קולט שיש לך עסק עם בן אדם מבין עניין. הבנתי מייד שהוא במשחק הזה, שיש לו מה להגיד ושהוא יהפוך לבמאי חשוב. הכישרון והמקצועיות זורמים ממנו בקלילות ובטבעיות".

פצ'ינו הוא ניו יורקי אסלי, יליד דרום ברונקס, אם כי בניגוד לעמיתו רוברט דה נירו, שגר בדאון טאון, העדיף בבגרותו את האזור השקט של מדינת ניו יורק, הרחק מהרחובות ההומים של העיר. עד לא מזמן הוא גר בבית שקט באזור כפרי בשם סנדנס לנדינג, אך לרוע המזל אחזה שריפה גדולה בביתו במרץ האחרון. פגיעות בנפש אומנם לא היו, תודה לאל, אך פצ'ינו, חברתו, השחקנית בוורלי ד'אנג'לו, 50, ותאומיהם הפעוטים, אנטון ואוליביה, בני קצת יותר משנה וחצי, נאלצו לעזוב את המקום והשתקעו בעיר.

את מה שעבר עליהם הוא מתקשה לשכוח. "התעוררנו בארבע לפנות בוקר מרוב חום ותחושת מחנק, ומייד קלטנו שכמה חדרים עולים באש", הוא משחזר. "יצאנו משם מהר לפני שניפגע, נסענו עם התינוקות לעיר וחיפשנו מקום שבו נוכל לקנות חיתולים וחלב. בחוץ היה קור אימים וקלטנו שבאמצע הלילה אנחנו צריכים גם למצוא מקום לישון בו. פתאום הפכנו להומלסים. עצוב היה לנו לגלות למחרת שלבית שהיה לנו שוב לא יכולנו להיכנס, הוא הפך לבלתי שמיש".

התקרית המצערת הזו סיפקה לפצ'ינו, בסופו של דבר, תגלית אישית נעימה. "מאז השריפה בוורלי ואני גרים בדירה במנהטן, וכעת כשאנחנו קמים בבוקר אנחנו ממש בלב העיר", הוא מתלהב. "ובכל רחוב כאן יש איזה מוזיאון. במשך עשרים שנה גרתי בכפר, ועכשיו אני שואל את עצמי מה עשיתי שם כל השנים האלה... כשאני בעיר אני חי! אני מסתכל, רואה אנשים. כשלוקחים אותי ברכב למשרד שלי, הוא אומנם זוחל במהירות של 11 מייל לשעה בגלל עומס התנועה, אבל אני מנצל זאת כדי להאזין ליצירות מוצרט ואפילו מפנטז על כוסית מרטיני על הבוקר".

פצ'ינו גילה עיר אחרת מאז טראומת ה-11 בספטמבר. "כאשר המגדלים קרסו הייתי בלוס אנג'לס. היו בי געגועים לעיר ותחושת דחיפות בלתי נשלטת לחזור לניו יורק. אבל זה היה בלתי אפשרי, כי הפסיקו את תנועת המטוסים במדינה. חשתי שכל יישותי מזדעזעת. לא ידעתי למה לצפות כשאחזור לעיר, אבל לאחר שעשיתי זאת היתה לי הרגשה של סוף שנות ה-70, תקופה בה אמנים ואנשים בכלל יכלו לחיות שם בזול, לפני שרמת החיים בעיר עלתה באופן דרמטי. בכל אופן, תמיד כששואלים אותי למה לא קניתי לעצמי בית נוסף בלוס אנג'לס, אני מסביר שאומנם יש לי בחוף המערבי הרבה חברים, אבל אני יכול לחיות רק בעיר שבה יש לי זכרונות מכל רחוב".

כעת אנו עומדים בפני מתקפת סרטים חדשה, מבורכת ייאמר מייד, של פצ'ינו, שיגלם גלריה עשירה ומגוונת של דמויות בפרויקטים שסיים להצטלם אליהם. בקרוב יצטרף ל"אינסומניה" שעל מסכינו גם "סימון", שבו הוא מגלם במאי, והבאים בתור הם "החווה", בו הוא בתפקיד סוכן סי.איי.אי, "אנשים שאני מכיר", בו יתפקד כמו"ל, ו"קפה סיני", בו יהיה על תקן סופר. על פי הרשימה הזו יכול השחקן לקחת עכשיו חופשה ארוכה. "מה, אתם רוצים שאפרוש?", הוא תמה. "איך אני יכול? אני לא רואה את עצמי חי בלי לעשות את מה שאני אוהב. אני כבר מצטלם לעוד סרט, 'מלאכים באמריקה'". בסרט זה הוא יגלם את רוי כהן, עורך דין כריזמטי שהפך לפוליטיקאי קיצוני ימני, אבל אנטי דתי, כאשר סייע לסנאטור ג'ו מקארתי בציד המכשפות שלו. הוא גם הסתיר את נטיותיו ההומוסקסואליות, שנחשפו רק לאחר שלקה באיידס. "זוהי דמות קלאסית, מורכבת במיוחד", אומר פצ'ינו.

בדומה לדה נירו, דניאל דיי לואיס ואחרים, גם פצ'ינו נחשב לשחקן טוטאלי שנכנס לדמויות שהוא מגלם עד הסוף, גם מחוץ למסך. כשכיכב ב"מלכודת לפרקליט", טענו הסובבים אותו שהוא הפך לשטן בכבודו ובעצמו, וכאשר היה הגנגסטר ב"דרכו של קרליטו", מעידים עליו שהפך לחשדן ופרנואיד כרוני, ואיבד אמון אף בחבריו הקרובים ביותר. "כשאני מגלם דמות בסרט, האם אני הופך לאותו אדם באותה תקופה? בפירוש כן! בגלל זה אני עושה סרטים", הוא אומר להגנתו.

פצ'ינו נהנה שרבים מהקולגות שלו מכנים אותו, בהערכה צריך לומר - אל פאקינג פצ'ינו. "מעולם לא היה לי שם אמצעי, אז אולי הגיע הזמן...", הוא אומר. "אני חושב שרוב האנשים הצעירים בתחום גדלו על הסרטים שלי ומגיבים לכך. הם מפתחים איתי מערכת יחסים בהתאם לדמויות שעשיתי על המסך, וכשאני מתחיל לעבוד איתם על פרויקט מסוים, המערכת הופכת למורכבת ועשירה יותר". נולאן, למשל, מגדיר אותו קוסם ומכנה אותו "מייקל ג'ורדן של הקולנוע". "אני לא יודע מה לומר", מגיב פצ'ינו. המשחק הוא עדיין משהו מיסתורי לגבי. אני יודע מה זה לעשות חזרות, אני יודע איך להתמודד עם השיעמום הנובע מהמתנה ארוכה בין צילום שוט למשנהו. אבל המשחק עצמו - זה דבר שאני עדיין לא מצליח לקלוט עד הסוף".

על הסרטים של היום יש לו דעה חיובית, אם כי הוא מצפה לשינוי גדול בכל המהות של הקולנוע. "ישנה היום תעשייה נהדרת של סרטים עצמאיים", הוא אומר. "ובקשר לעתיד, אני נוטה לקבל את מה שאמר פרנסיס קופולה: שאיפשהו מסתובבת כעת ילדה בת שש עם מסרטה קטנה, והיא תשנה יום אחד את פני הקולנוע".

איש משפחה

במקביל לקריירה שלו לא מזניח פצ'ינו את משפחתו, ואף נהנה לחשוף כמה מהמשובות הפרטיות שלו עם ילדיו, בהם הוא מתגאה. "קודם כל, ג'ולי (בתו בת ה-12 מהמורה למשחק ז'אן טראנט) הפכה לילדה אתלטית מקסימה", הוא מספר. "ובאשר לקטנים, רוצים לשמוע משהו מצחיק? בחודשים האחרונים אני לוקח את שניהם על גבי, עומד מול ראי גדול ורץ לעברו. הם מתפקעים מצחוק כשהם רואים את עצמם רצים לעבר עצמם. לאחרונה קיצצתי את שערי לתספורת מאוד קצרה, למען הסרט 'מלאכים באמריקה', וכעת כשאני רץ למראה עם אנטון, גיליתי שהוא נראה ממש כמוני. לקח לי שנה וחודשיים לגלות את זה. יש לנו את אותו ראש".