בריטני מי?

"נאמן לשמו, 'מופשטת', אלבומה החדש של כריסטינה אגילרה פושט ממנה את השאריות האחרונות של תדמיתה הקודמת, של פרסונת טין פופ. מה שנשאר הוא הכי אמיתי שיש" (תרגום חופשי למילות הפתיחה של קומוניקט הפרומו החדש של כריסטינה אגילרה).

פעם, פעם היה מגניב. מוסר היה מוסר (בריטני קיבלה אות הצטיינות מהכנסיה הקתולית בבריטניה), ג'ינס היה ג'ינס (ובריטני אהבה אותו בגזרה שלא ירדה לה עד לקרום הבתולים המבוקע שלה) וזוג היה זוג (שמעתם שג'סטין התחיל לעשן עכשיו גראס? זאת לא בדיחה, נלי לימד אותו לגלגל) היה סדר בעולם – אלילי הפופ שלנו לא דרשו מאתנו יותר מדי ואנחנו בתמורה, נהנינו מרוח השטות. הם נתנו למפיקים שבדים שיכורים וחסרי נשמה לכתוב להם להיטי על, ואנחנו בתמורה הורדנו את הכל מהאינטרנט וצרבנו אוספים משחררי עכבות לנסיעות מצחיקות במיוחד. שיגרה מגוננת.
אז פעם היה מגניב, אבל מודעות יתר איכשהו תמיד מובילה למקום לא טוב. האנשים שפעם דאגו שלבריטני יהיה מספיק כסף בשביל להטיס אין ספור כוסות גראנד נון פאט לאטה בכיסאות של מחלקה ראשונה ברחבי העולם (וזה קרה), הם אותם אנשים שלא מסכימים לדרוך היום בבלוק של מסעדתה הניו-יורקית "ניילה", ועל הדרך גם מרימים טלפון לשירותי התברואה ומספרים להם שמלוכלך במטבח. האופנה עכשיו קובעת שבפופ יש אייקונים שחורים בלבד (או כאלה שנוצרו בסדרות טלוויזיה) ואין אף מפיק בעולם שיכול למנוע מזה לקרות.

לא לומדות ממדונה

כמי שמצהירות שוב ושוב על סגידתן למדונה, היה אפשר לצפות מאלילות הטין פופ בריטני וכריסטינה ללמוד ממנה דבר או שניים. כמה פעמים עוד תוכיח אמריקה לגדולות ולמצליחות שבזמרותיה, שסקס בוטה הם אוהבים לקבל כשהתריסים מוגפים ולא כשכל העולם רואה ושומע. זה לא משנה אם מוכרים אותו באצטלה האמנותית של סטיבן מייזל ומדונה, באצטלת איבוד התמימות המהוססת של בריטני, או באצטלת 'הזונה וזהו' שאימצו מריה קארי בעבר וכריסטינה אגילרה בהווה. כשההצלחה צונחת היא גוררת אחריה ארון בגדים שלם ובדרך כלל גם שאריות אבודות של כבוד עצמי. את היומרה האמנותית לעומת זאת, היא מעלה באופן לא פרופורציונלי מעלה, וכך קורה שכריסטינה אגילרה מוצאת את עצמה עם עט ביד, משרבטת טקסטים פרי אישיותה המורכבת ואנחנו מוצאים את עצמנו עם "Stripped", אלבום חדש ובו עשרים (כן, עשרים. עשרים, אני חוזרת, עשרים) רצועות, שברובן היא מתגאה בכך שהיא אינה שפחה לתדמיתה יותר, "אמיתית" יותר, כפי שגורס הקומיניקט המשרת אותה, בחלקן היא שרה על אהבה ואם איני טועה, אז באחת מהן היא בעיקר רוצה להכניס יד לתחתונים ולעשות נעים. ההבדל הוא שאם פעם נהגה כריסטינה לשלוח יד ולפנטז על בחורים עם חוטיני מאמריקה הלטינית, הרי שהיום היא נרטבת בהרבה מגנג-בנג עם שכונה קטנה מדרום לוס-אנג'לס. הכי אמיתי שיש.
לעין קשה להתעלם מ "Dirty", הקליפ החדש והמטונף לחלוטין של אגילרה. לא ברור מה קורה שם, אבל כל כך הרבה פשעים נגד סטייל לא ראיתי בקליפ אחד כבר מאז האחרון של אווריל לוין. הנחמה היא שאצל לוין, אתה יודע מה אתה מקבל: כמו בימים הטובים של הטין פופ, הקליפ הנוכחי שלה יראה וישמע כמו הקליפ הבא וזה שאחריו וזה שאחריו, עד שיגיע האלבום השני ואם ירצה האל, הכלבה הקטנה תתרסק. אצל כריסטינה לא תקבלו אחידות כל כך פשוטה ב "Stripped". היא אולי הפסיקה להיות שפחה לפזמוני הטין פופ שלה, אבל שפחה לעולם נשארת ומאחר שכאוס השתלט על עולם הפופ הזוהר של אגילרה, היא החליטה שבאלבום החדש היא תהייה גם ג'נט ג'קסון, גם אלאניס, גם שאקירה וגם השגובייבז ולא משנה באיזה סגנון היא כרגע, היא תקפיד שזה יקרה כשלפחות אחת מפטמותיה מציצות החוצה. הסטנדרטים של ההפקה כל כך השתפרו בשנים האחרונות, שאי אפשר לחתוך לחתיכות קטנות את "Stripped" ואין גם סיבה לעשות את זה – מדובר באלבום מוקפד ומתקתק עם שירים סבירים.

אר אנד בי מתחנף, לייט רוקנרול

אלא שלמרות הטקסטים העצמאיים לכאורה, האלבום הזה מתחנף לקהל כמו גבר נשוי שסרח. הוא נפתח בבלוק של שירים שחורים שהפיק סקוט סטורץ', מי שהפיק את האלבומים האחרונים של באסטה ריימז, אנג'י מרטינז ולאחרונה גם את הפסקול המצליח לסרט "Brown Sugar", ממשיך בבלוק של לייט רוקנרול שהפיקה מי אם לא הלסבית שחזרה מן הגהנום, לינדה פרי, שזכורה לרע מלהקת "4 non Blonds" ומהפקת אלבומו האחרון של הטרנסוויסט במסווה פינק, ומשם נע לעבר הפקה נוספת של גלן באלארד, האיש שמירב תהילתו שמורה לו על הפקת "Jagged Little Pill" (וגם על זה שהוא ניגן קלידים באלבום הראשון של הפוינטר סיסטרז). בין לבין אפשר למצוא שיתופי פעולה עם ליל קים, רדמן ושיר אחד שכתבה אלישיה קיז, שבשנה שעברה היתה הסוכרייה המתוקה של האר אנ בי, והשנה התגלתה כתאגיד להיטים מציק ולא חינני בחסות ראש מלא ראסטות, שאולי יום אחד היא תדרוך עליהן, תיפול ארצה, תקבל זעזוע מוח קשה ותחזור למידותיה הטובות.
"Stripped" הוא אלבום שניסה לקנות את כל הקהלים בארצות הברית, אלא שלסינגל הראשון, לפחות, לא היה קהל: "Dirty" צעד שבועיים בבילבורד, עלה מהמקום החמישים לארבעים ושמונה, ומאז נעלמו עקבותיו, אם כי ל"Stripped" צפוי עתיד מבטיח יותר, הוא אמור להגיע כצפוי ביום ד' לראש המצעד. האמת היא שהוא לא אלבום שקשה להאזין לו, אבל אין סיבה לעשות את זה. הכרתי פעם בחור שתמיד דיבר על "המנעד המטופש הזה של כריסטינה" והתרגז ממנו נורא. עכשיו כבר אין ממה להתרגז - כריסטינה הפסיקה לסלסל, אבל אתם כבר מנסים פעילות פופית כלשהי אז עדיף להשקיע בשליחת איגרות עידוד לבריטני, בהתמכרות לשיר הפופ החדש והמנצח של שרה ווטמר או בציפייה לאלבום החדש של מיסי. הרבה יותר כיף.