יש לך חרוז ל"שואה"?

ככה צריך להיראות ספר ביכורים. הוא צריך להשמיע קול חדש, מרענן ולא לעוס, הוא צריך להיות בוסרי במידה שתקהה את השיניים ותיצור ציפיה לספר הבא, והוא צריך לא לקפוץ מעל לפופיק. "מרק", ספרו הראשון של יואב אלוין, מנבחרת "הפנים החדשות" של הוצאת כתר, ראוי בהחלט להיות פרי בטנא. בספר נובלה אחת וארבעה סיפורים קצרים, שכולם משתבללים ומשתכללים סביב השפה ושימושיה, בין אם בתוכנם ובין אם בצורתם. למה אנחנו צועקים "הצילו", ברבים, גם כשמולנו עומד רק אדם אחד? עד כמה רחוק אפשר ללכת עם המונח "אח שלי"? איך כותבים סיפור שואה בחריזה, ומה קורה למורה ללשון שמחליטה לשקוע באלם? אלה הם כמה מהנושאים שעמם מנסה אלוין להתמודד, בבגרות ובבשלות מרשימות, ובמלים שנעות בין שפת רחוב לשפת הלב, בין מה שניתן לבטא לבין מה שנשאר חסום.

גיבורת "מרק" - הנובלה שמעניקה לספר את שמו - היא סימה, אשה עקרה שמחליטה לאשפז את עצמה מרצון בבית משוגעים, מורה ללשון שהחליטה לשתוק. אלוין מצטרף בסיפור זה לשני הסופרים האחרים שהחליטו השנה לתת פתחון פה לאשה שבהם, סמי ברדוגו ("ככה אני מדברת עם הרוח") ודויד גרוסמן ("בגוף אני מבינה"). מבין השלושה, סימה היא אולי האמיתית ביותר. היא לא עסוקה בגוף ובנשיות ללא הרף כמו הגיבורות של גרוסמן, ולמרות השתיקה שלה, היא אמינה יותר מהגיבורה האילמת כמעט של ברדוגו. סימה של אלוין היא בנאדם ממין נקבה. הטראומה המכוננת של הנובלה היא חוויה נשית בעיקרה, חוויית העקרות, אבל מצוקתה של סימה איננה רק נשית, היא גם אנושית. התעוזה שביצירת סיפור בגוף ראשון נשי הופכת את "מרק" לאבן הבוחן של הספר כולו, וגם אם הנובלה היתה נשכרת מעריכה מעט יותר מסיבית, הרי שהיא מצליחה לספק חוויית קריאה עדינה, נוגעת ללב, מיוחדת ומעוררת מחשבה.

גם הסיפורים הקצרים, בעיקר הקצרים יותר, כמו "הצילו" ו"IDNUM SUNA" הפותחים והחותמים את הקובץ, מבטאים את הקסם החמקמק של אלוין ואת מערכת היחסים שהוא מפתח עם השפה ועם המלים. לא קשר של להטוטנות, אלא של להיטות. הוא אינו רק מוסר לנו את המלים, אלא מתמסר להן בעצמו. האם הגוזל גוזל דבר מה מאמו? ואיך העבר שאנחנו משאירים מאחורינו נודד בסופו של דבר בדיוק לשם, אל אחורינו? אלוין מצליח לקחת את המלים אל השורש שלהן, ומצמיח לנו ממנו דברים יפים ועדינים. לפעמים אלה גלדיולות, ולפעמים עצי דובדבנים. אלה הם הביכורים שלו.

"מרק", יואב אלוין, הוצאת כתר, 262 עמ'