אבא בא

אצל הרביצים זה נשאר במשפחה. בעוד נתי, הבן הכוכב, עומד לשפוך את קסמו וכשרונו במחזמר "נח", שיעלה בחנוכה, צץ בימים אלה שמו של רביץ אחר. בגיל 66, אחרי קריירה ממושכת בחינוך ולאחר שהתמחה בסדנאות צחוק, קופץ לני לתחום בו עוסק בנו. הוא עושה זאת במופע בידור וצחוק הנקרא "ובנימה אופטימית זו", כשם ספרו השני.

כשמפגישים את השניים לראיון, קשה ברגע הראשון להבחין מי האב ומי הבן. לני, שטותניק חסר מנוח, מזנק מול המצלמה אל זרועותיו המסוקסות של בנו, מתכרבל כתינוק ומוצץ את אגודלו. נתי, המכיר היטב את הסחורה, מאפשר לאביו להתפרע. "נו, אתה רואה איזה אבא יש לי?", הוא שואל. "בגיל ההתבגרות היה לי מאוד קשה עם השטותניקיות המתיילדת שלו, עם העובדה שהוא נשאר תקוע בגיל 13. אני זוכר את עצמי אומר לו פעם 'אבא, תהיה רציני כמו שאר האבות'. כשהתבגרתי, למדתי לקבל יותר בסלחנות את השטויות שהוא עושה. זה אבא שלי, זו דרכו. אני סומך על הבן שלי, ליאון, שכאשר ארקוד לפניו בכיכר העיר ואעשה לו פרצופים, הוא יידע איך להתמודד עם זה". לני: "אני לא יודע אם נתי מגדל אותי, אבל מאחר שיש לי פחד מוות לקראת המופע, התייעצתי איתו כמו ילד שצריך לידו את האבא בעל הניסיון והקשרים. אם נוצר בינינו איזשהו היפוך תפקידים, אני לא מתבייש בו".

- נתי, אביך "התבזבז" בחינוך במקום לעסוק בבידור?

"להפך, אין לי ספק שדווקא העובדה שהוא אדם כל כך לא קונבנציונלי, שחקן מבטן ומלידה ולא איש חינוך בבסיסו, רק עשתה טוב למערכת. שנים חיכינו במשפחה לפריצה שלו, ועכשיו זה קורה. אני בטוח שהקהל יקבל אותו בשל ומוכן, לאחר שעבר כמה נקודות מפנה בחיים שלו".

לני: "אם נעשה השוואה לעולם הפרפרים, אז כמה שהייתי מוכשר, הייתי רק גולם".

- כשאתה רואה לפתע את הילד שניענעת לו את העריסה מככב כסבא נח, איך אתה מקבל את ה"מהפך" הזה?

"בצורה די טבעית. הרי זה המקצוע של נתי, שאליו שאף כל השנים. לא להאמין, השנים עברו בספיד ופתאום הוא מופיע כמבוגר כזה, אפילו כסבא".

נתי: "לכאורה, נח הוא עוד תפקיד, אבל מבחינתי הוא הראשון שבו במציאות אני אבא, ואבי - סבא. עם הבן שנולד לי וליעל, הפרופורציות שלי השתנו. עכשיו אני קולט שהחיים הם לא רק קריירה, אלא קודם כל משפחה. כשאתה קם בבוקר ורואה את האשה ואת הבייבי, אתה מבין מה הדבר האמיתי".

- לני, מה אתה אומר על זה? הילד גדל...

"בעצם, כשאני שומע את נתי, אני שומע את עצמי. כשהיה פספוס בן כמה חודשים, הוא היה מרכז החיים שלי, וכל היתר - משהו טכני בלבד. למה אתה חושב שאני, שהייתי בעבר שחקן שקספירי באמריקה והיה איתי אחד, דסטין הופמן, נכנסתי לבידור כל כך מאוחר? כי לא הייתי מעז לעשות את זה בגיל של נתי. פחדתי לצאת לדרך כשחקן עם ילד. חששתי מאובדן שליטה. הרי בשואו ביז יום אחד אתה עסוק ולמחרת, מי יודע. נתי הרבה יותר אמיץ ממני".

נתי: "זה בעיקר מפני שגדלתי במשפחה מאוד תומכת, אולי מעין תיקון לכל מה שאבא שלי עבר בילדותו. אבא ואמא שלי, עליזה, תמכו בי לאורך כל הדרך. אני זוכר את אבא אומר לי 'כל זמן שאתה לא עושה נזק לעצמך ולאחרים, תעשה מה שבא לך'. כשהייתי נער ורציתי לעשות את כל הדרך הארוכה מנצרת עילית לגבעתיים, כדי להיבחן ל'תלמה ילין', הוא ידע יפה מאוד איך להוריד אותי מהעץ. בשניות הוא נתן לי להבין איזה מחיר הייתי משלם בשביל לממש חלום. הייתי אז נער מה זה עסוק. הופעתי בלהקת הנוער בעיר שלנו, שיחקתי כדורגל בקבוצת הנערים המקומית, כידררתי בנבחרת הכדורסל הצעירה של העמקים, והיו 'הצופים' והבנות. אבא פקח לי את העיניים. הבנתי שניתן לממש את החלום גם אחרי הצבא".

לני: "שום דבר לא בוער אם אתה בטוח בחלום שלך. כשנתי התגייס, הערתי לו שלא יזיק לו אם יכיר את הצד השני של האישיות שלו. במקום ללכת ללהקה צבאית, הוא העדיף להיות קצין קרבי בנח"ל המוצנח. כשראיתי אותו פייטר כזה, נזכרתי בתפקיד הראשון שלו בכיתה ג', כשהופיע בהצגה 'פרח לב הזהב'. חשבתי שאני הולך לראות עוד הצגת בית ספר, מה כבר יכול להיות. ומה אגיד לך, כשראיתי אותו משחק שם הייתי בשוק, כמעט בכיתי. כמה שהוא היה אמין! זה בא ממנו. בכלל, אסור להכריח. כשהבאנו לו בגיל שש מורה לפסנתר, תיכף הרגשתי שהילד לא ממש נהנה".

כדי להדגים איזה אבא יש לו, נזכר נתי בגיל 14. "ברגע של שובבות סחבתי את מכונית הטרנטה של ההורים ונתפסתי על ידי המשטרה במרדף חסר תקדים בנצרת עילית. קראו לאמא שלי לבוא ולשחרר אותי. היא דרשה שיקחו אותי לכלא, ובאותו רגע אבא הגיע מהמילואים לתחנת המשטרה. הוא נראה מה זה מאוכזב. 'תתבייש!', ירד עלי. 'ניהלת מרדף עם המשטרה בסוסיתא, לא באיזו וולוו? אתה לא הבן שלי!'. במקום לרדת עלי כאסח וליצור אצלי אנטי, התגובה שלו ריככה אותי וגרמה לי לחייך. המסר נקלט אצלי כל כך חזק, שלמרות כל הפיתויים לא עליתי על אוטו עד שהיה לי רשיון".

את כל מה שלמד מאביו, הוא מנסה ליישם כעת על בנו. "אתה יכול לשאול את יעל איך אני שותף מלא בגידול של ליאון. טיטולים, אמבטיות, האכלה ואפילו לשיר לו. הכל חוץ מהנקה. אנחנו בשלב של בניית הקשר והייתי רוצה שזה יהיה כמו שהיה לי תמיד עם אבא שלי, שגם נתן לי עצמאות וגם העניק לי ביטחון. מהילדות אני זוכר את הטיולים המשפחתיים כאחד הדברים הכי כייפיים. היית צריך לראות אותנו נדחקים לסוסיתא והיידה, לשארם א-שייח. את כל סיני חרשנו. הכנרת היתה הבית השני שלנו. עכשיו יעלי ואני מפנטזים לעשות את זה עם הקטנצ'יק שלנו, כשיגדל קצת. כמו אז. קמפינג, אוהל, צידנית, ים".

- מה עם סטירת לחי מחנכת פה ושם?

"לא זוכר מתי חטפתי את הסטירה הראשונה מאבא, אבל בחיים לא אשכח את האחרונה. הייתי אז בן שבע. עד אז החטיף פה ושם לי ולאחי הצעיר, דורון. פתאום תפס מה שעשה ועצר את עצמו. אמר 'אני מצטער אם קצת חטפתם. ככה חינכו אותי. בחיים שלא תעזו לעשות את זה לילדים שלכם!'. היום, כשאני רק מרים את הקול, אני מבחין באיזה חוסר שקט אצל ליאון. אז אני מתנצל בפניו, למרות שלא בטוח שהוא מבין מה שאני עושה".

לני: "כילד, חטפתי לא רק מאבא שלי, אלא גם מהאמא ומהאחות הבוגרת. אתה חוטף, ולפי שיטת תפוח האדמה הלוהט אתה זורק את זה הלאה אל ילדיך. מזל שעצרתי בזמן, ובעזרת סדנאות שאליהן הלכתי הבנתי שחינוך זה לא רק מכות".

נתי: "המכות היו ממש עניין שולי שנגמר מהר. מה שזכור זה שאבא, שהוא שחקן בנשמה, היה מצחיק אותנו בגוף, בקול ובהבעות. עם הזמן דורון ואני יצאנו למערכה נגדו והשתדלנו להצחיק יותר ממנו. אצלנו הגברים יותר תינוקות מנשים. קבלת שבת הופכת למרתון של צחוקים. מבחינתנו הצחוק הוא סוג של שירה".

- והחלום?

לני: "אצלנו לא צריך ללכת רחוק בשביל להגשים אותו. אנחנו מדברים על סיטקום בטלוויזיה, או על מופע משותף שלי ושל הבנים. אפילו לא נצטרך לחפש במאי. אורית, אחות של נתי ודורון, מביימת הצגות בבתי ספר. יהיה מקסים אם היא תביים את שלושתנו. ואני סומך על עליזה שתביים אותנו, למרות שהיא באה מתחום העבודה הסוציאלית".

נתי: "למה להטריח את אמא אם יש לנו את יעלי, שהיא מפיקה מקצועית בטלוויזיה? כששניים חולמים אותו חלום, זו מציאות. לכן אני מאמין שכשזה יקרה, זה יהיה בגדול".