הופעה: אלי אוחנה ברחבת ה- 16

"זהו יום מוזר להופיע בו, התקווה שלנו היא שממחר זה ישתנה", אומר שאנן סטריט לקהל אחרי השיר השלישי. לא היה קל לדג נחש לעלות על במת הבארבי בחמישי האחרון, בערבו של יום שטוף פיגועים ופריימריז ולייצר את האווירה והגרוב הדרושים על מנת להפוך מופע של הרכב היפ-הופ לאירוע הכייפי והקופצני שהוא אמור להיות. ובכל זאת, ברגעים לא מעטים של התעלות, עם כ-250 אוהדים נאמנים, נראה ה'בארבי' במבט מהיציע שלמעלה כמסיבת החוף חסרת הדאגות, אך בעלת המודעות, בצירוף הכה ישראלי בין כיף לבין פוליטיקה.

הדג נחש, תלמידיו השקדנים של קובי אוז, מתמחים בעטיפת הטקסטים הטעונים במוזיקה זמינה וקומוניקטיבית. אם להאמין למה שיוצא להם מבין הלסתות – אכפת להם מהכל. מהשלום, מהמלחמה, מהפוליטיקה, מהכלכלי-חברתי, מהאלימות במשפחה. "כחברה אנחנו אוכלים חרא כבר הרבה זמן, וזה לא היה כתוב לנו על המצח כשנולדנו, הגיע הזמן שזה ייגמר, די כבר", אומר סטריט לקהל. הרבה פוליטיקה דיבר סטריט בין השירים, בפה גדול וצודק, נשא תפילה אחר תפילה לשלום. בהתאמה עם שירים כמו 'שלום, סלאם, פיס' זה עבד, אבל בשיר כמו 'מספרים', בו נשמע סטריט כאילו הוא מקריא את העמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' ובסיומו מצטט את 'איזו מדינה' של אלי לוזון, האפקט נחלש.

"באים אליכם עם פחות כוח, עם יותר מוח", אמירה שתחזור ותהדהד בהמשך הלילה, הם שרים בפזמון של 'סוד ההצלחה', השיר הפותח, בנו הצעיר של 'לא מוותר', העוסק במודע בדרכה של הלהקה בתוך תרבות הפופ. כבר מהרגע הראשון הם מפתיעים, כשדיג'יי גיא מר מתגלה כ- MC סביר ומעלה. בהמשך ינסה את כוחו בראפ ושירה ('אף אחד', שמסתיים ב'גט-אפ, סטנד-אפ' הקלאסי של מארלי) גם הסקסופוניסט ירון מוהר, שחסר בינתיים מחץ. כשהם שרים יחד שלושתם, או שניים מהם, סטריט עדיין מוביל את הליין, אבל השותפות ותחושת הביחד ניכרים עליהם.

מילואים, מיסים ופקקים

שמונה שירים חדשים הציגה השמינייה, רובם ככולם מדברים על ישראל העכשווית, על הישראלים ('לא פריירים' עם מילואים, מיסים ופקקים) ועל הישראליות, בשילוב עם הקוטב הסבבאי-ארס פואטי ("הדג נחש עושים היפ הופ ציוני") של המטוטלת. בין אם מדובר ב'אלוהים שלי' של חיטמן ("אלוהים שלי, השיר הזה נכתב לפני יותר מ20- שנה, שלח לנו שלום, שנהיה שווים, כל הגזעים והמינים שבעולם", מתפייט סטריט), בחלום ילדות ב'גבי ודבי' (מגיעים בעזרת המג'יק סטיק לבאזל של הרצל ולתל-חי של טרומפלדור), או ב'קמתי' ו'לזוז', הטכניקה נשארת דומה – להעביר את המסר המריר בתוך סופגנייה מתוקה ספוגת גרוב.

עד לשני שליש אורכה זורמת ההופעה באיזי, חסרה מעט להט, ומצד שני אינה מעיקה. נדמה שהדג נחש לא לוחצים על הדוושה עד הסוף. שאנן סטריט מתנהל על הבמה בנון-שלנטיות, משוטט מעדנות ברחוב הפרטי, כאלי אוחנה ב- 16 של ימק"א. פאות הלחיים הארוכות מתמיד, השיער השחור הגולש אל מעבר לכתפיים, הכריזמה שמשרה ביטחון, הראפינג השליו – סטריט הוא מנהיג ששואב את כוחו שלו מהיכולת להאציל סמכויות, גורם לאחרים שמרפרפים לידו להישמע טובים יותר ולתלכיד כולו לנוע קדימה בבטחה ולתפקד היטב.

כהרכב מבצע הדג נחש מגובשים, מקצועיים ונחושים. יאיא כהן-אהרונוב בבס ואמיר בן-עמי בחשמלית הם סוג של באנקר. "אטרף" משה אסרף בתופים פשוט ויעיל, דודוש קלמס בקלידים פורש את מרבדיו, ירון מהר בסקסופון ויאיר סלוצקי טרומבון מספקים את מימד הנשמה והגרוב שלהם, ודיג'יי גיא מר על הפטיפונים צובע את הכל בגוון של סאונד-סיסטם מהגטו. הסאונד האוורירי והקל לעיכול של מנו סוויסה הוציא אותם כמות שהם – להקה שמנגנת מצוין, לא מבריק, אבל עם סטרוקטורה איתנה ועיצוב פנים בטוב טעם.

החברה הטובים, מניפה צבעונית

מוזיקלית פורשים הדג נחש מניפה צבעונית. היפ-הופ, כמובן, אבל גם רגאיי, דיסקו סבנטיז ('לא פראיירים'), רית'ם נ' בלוז ('קמתי'), שעושה שימוש מושכל בכלי נשיפה, ואף ירידה עד לבלוז (בסיום של 'לזוז'), בליווי זמרת רקע. הקליימקס הראשון, שנתן לעסק פוש רציני קדימה, היה ב'אלוהים שלי', שנפתח בקלידים גדולים וסקרצ'ינג מבטיח, וכשהבראס והחשמלית דופקים נוכחות העיבוד גם מקיים, הקצב מתגבר, מפלס הרעש עולה, ההתלהבות גוברת והביצוע מאתגר את האוזן. השיא השני נרשם כש"אטרף" משה אסרף המתופף פוצח בראפ בצרפתית שמוביל ל'(כוסאמאמק) כל המנייאק', כל הלהקה שרה וקופצת באוויר כשברקע דוחף מר סאונד של ניידת. בין השירים החדשים הם מקפידים לשבץ להיטים מהתקליט הראשון, ולחתום את הכל עם 'המכונה של הגרוב'. וקצת חבל שויתרו על 'ג'רוזלם' המוצלח, אלא אם מדובר באקט מודע של החלפת זהות לוקאלית.

בסיפור הפרברים של ההיפ-הופ הישראלי הדג נחש הם החברה הטובים, אלה שנותנים בגאנג'ה, שרים בעד שלום ונגד אלימות, יידעו למחול על כבודם ויעשו הרבה על מנת שלא להסתבך בקטטת רחוב מיותרת, אבל עוד עשויים לצאת בסוף כשידם על העליונה. אם מוקי הוא מלך השכונה, סאבלימינאל הילד הרע, חלוצי החלל האנדר-דוגז וסגול 59 הנער השליח, הדג נחש הם החבורה המגובשת שיושבת על הברזלים, מקטרת כמה שמסריח, אבל לא שורקת לכוסיות כדי שלא להיחשד בהטרדה. תקליטם השני, שייצא ביום הראשון של השנה החדשה, ימשיך, ככל הנראה, את הקו של הראשון, עם השיפורים הטבעיים בנגינה ובעיבודים, תוך שמירה על הצביון המיוחד עמו הם מזוהים. הקהל שלהם לא עצום, אבל קשוב ומאמין במה שיש להם לומר לו. את ילדי ה-MTV הם משאירים כנראה לאחרים, אבל מי שאהב אותם, יאהב אותם עוד יותר.