בחזרה לאיטליה הקלאסית? נועם שיזף על מילאן

מנפלאות הכדורגל המודרני: מה גורם לכך שאותה קבוצה שבקושי עברה את הפועל תל אביב לפני שמונה חודשים בגביע אופ"א, מול כמה אלפי צופים מנומנמים, מובילה את הליגה האיטלקית, ולפני שבוע ניצחה את ריאל מדריד בליגת האלופות, תוך שהיא מציגה משחק טקטי ויעיל, אבל גם שובה עין ומהנה? מילאן של 2002/2001 הייתה קבוצה משעממת וחסרת השראה; עם בערך אותו סגל, מילאן של 2003/2002 היא מכונה יעילה ומרשימה, אבל עדיין, יש לה את נקודות התורפה הטקטיות שלה.

ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה

המגזין "פראנס פוטבול" ניתח לעומק חמישה ממשחקיה של מילאן בחודשיים האחרונים, אחד בליגה (ההפסד ליובנטוס בטורינו) וארבעה בשלב הראשון של ליגת האלופות. המסקנות, המובאות כאן לפניכם, אינן חד משמעיות.

מילאן היא קבוצה מאוזנת ביותר, המחלקת את יוזמות ההתקפה באופן מושלם בין האגף הימני (34 אחוז), המרכז (34 אחוז) והשמאל (32 אחוז). אם רומא של פאביו קאפלו ניסתה להציג מודל חדש של כדורגל איטלקי –לוחץ, תוקף ומחזיק בכדור – הרי שמילאן שומרת על היסודות האיטלקיים הקלאסיים: קודם כל הגנה, ורק אחר כך התפנות לעקיצת היריב בהתקפה. כשהכדור ברגליה, מחזיקה בו מילאן בחצי המגרש שלה במשך לא פחות מ-58 אחוז מהזמן, לעומת רק 42 אחוז בחצי המגרש של היריב. לשם השוואה, אצל ריאל מדריד היחס הפוך בדיוק.

אלא שגם כשהיא לא לוחצת, היוזמה נמצאת בידיים של מילאן (למעשה, אפשר לכנות את הסגנון שלה בשם "היעדר לחץ אופטי"). מטרת החזקת הכדור בידי ההגנה או הקישור האחורי היא פשוטה: פיתוי היריב לנסות וללחוץ ועל ידי כך לפעור חורים במערך ההגנתי שלו. אז ינסו מאלדיני, פירלו או רוי קוסטה להעביר כדורים ארוכים לריבאלדו או אינזגי, שמסוגלים לבדם לפרוץ את קו הנבדל ולייצר שערים קלים. במשחק מול ריאל מדריד ניתן היה לראות כיצד כדור ארוך שכזה מצא את שבצ'נקו לבד מול קסיאס, בזמן שהגנת ריאל עוד הזדחלה לאיטה חזרה מעוד מאמץ התקפי. כאשר מילאן נזקקת להתקפות מסודרות, שחקני המפתח שלה הם סידורף, רוי קוסטה, ובעיקר אנדראה פירלו, שבמהלך מבריק של אנצ'לוטי, הוסט השנה אל מאחורי הקישור, משם הוא מווסת את קצב המשחק ובונה את ההתקפות המילנזיות.

חידת ריבאלדו

ההגנה המילאנזית היא צפופה ויעילה: אנצ'לוטי שולח את רוי קוסטה, ריבאלדו ולפעמים גם סידורף ללחוץ באגף או באזור שאותו הוא מזהה כיעיל ביותר אצל היריב; פירלו מכסה את הטווח של 30-40 מטר משערה של מילאן. אלא שבאופן מפתיע, מרבית התקפות היריב מסוכלות בפועל קרוב למדי לשוער דידה, על ידי ארבעת שחקני ההגנה (ובעיקר מאלדיני וקלדזה). עד עכשיו זה הספיק גם מול ההתקפות הטובות ביותר באירופה, אבל לא בטוח שבהמשך העונה, בעיקר עם כמה פציעות בחוליה האחורית, הסיכון שבהגעת היריבות כל כך לפנים עדיין ישתלם.

חידה נוספת למחצית השנייה של העונה היא ריבאלדו. יחד עם רוי קוסטה וסידורף, יוצר ריבאלדו אפשרויות טכניות מרהיבות באגף השמאלי של מילאן, שלא עמדו בפני הקבוצה בעונות הקודמות. אנצ'לוטי, בהתאם, מנסה להרגיל את שחקניו למסירות במרכז המגרש, שיביאו לידי ביטוי את היכולת הפנטסטית של השלישייה הזאת, ובאמת, הציר בין שלושתם היה המשמעותי ביותר בחמשת המשחקים שנבחנו. אלא שעם ריבאלדו מגיעות גם הצרות המוכרות: הנטייה ללכת עם הראש בקיר, הדריבל המיותר מדי פעם, והיחלשות הגנתית מסוימת באגף השמאלי (שהייתה גורם עיקרי להפסד בטורינו). ובכל זאת, נראה שבמערך הנוכחי של מילאן, התועלת שבהבאת ריבאלדו הייתה גדולה הרבה יותר מהסיכון.

סדר בבית

קארלו אנצ'לוטי מתהדר – ובצדק – בהחזרת היציבות למילאן, ומאמין שבכך מצוי המפתח לחזרה לפיסגה האירופאית. "המועדונים האיטלקיים השתנו יותר מדי בעונות האחרונות", הוא אמר ל"פראנס פוטבול". "ההצלחות שלהם במחצית הראשונה של העונה לא הגיעו במקרה, אלא היו התוצאה של היציבות, שנמצאה מחדש". המאמן הוותיק מצא את הדרך לשכלל את ה-4-4-2 הנצחי שלו, וייתכן שגם את השילוב שלא יקרוס ברגעים לא צפויים, כמו שקרה בעונות הקודמות. אבל למרות התצוגות המרשימות, מילאן נותרה קבוצה פגיעה. המפתחות להצלחה מולה יהיו בלחץ יעיל על סידורף ופירלו, ובהתקפות מהירות באגף הימני; כזכור, גם ריאל מדריד לא הייתה רחוקה מהבקעה במשחק לפני שבועיים.

המפגש עם בורוסיה, על מגרש קפוא בדורטמונד, יוכל לתת מושג טוב יותר על יכולתה של מילאן לחזור לפיסגה האירופאית; אם חייבים לבחור באיטלקייה, אני הייתי מהמר שאינטר או יובנטוס יגיעו לשם לפניה.