סקר: הליכוד ממשיך לאבד גובה

הנטייה של ראש הממשלה בסוף השבוע הזה תהיה לעלות לבדו למגדל שבחוות השקמים. זה המקום שאליו בורח שרון בשעות קשות, כשהוא רוצה להיות עם עצמו, לחשוב בשקט. החזאים צופים שבת חורפית, ומחלונות הזכוכית הגדולים, כמו מתוך קוקפיט של קברניט מטוס, יראה שרון שמיים אפורים ושדות ירוקים, מראה מרהיב שמציע הנגב בימים אלה.
בשעות השקט הנדירות אלו יוכל ראש הממשלה לעשות חשבון נפש: איך קרה שתוך שלושה שבועות איבד הליכוד 6 מנדטים, כולל 3 בשבוע האחרון, והוא עומד על 32 מנדטים בלבד.
אבל הסתגרות במגדל בשבוע כזה היא מותרות עבור יו"ר הליכוד. הרבה יותר סביר שהיום, יום שישי, יגיעו לחוות השקמים כל אנשי שרון. יהיו שם ראובן אדלר, אייל ארד, ליאור חורב, ארנון פרלמן. אולי יזעיקו גם את אורי שני. עמרי וגלעד מוטרדים, כל אחד עם ההבעה השמורה לו לרגעים קשים.
אם גם דובי וייסגלס יהיה שם, הוא ינסה לרכך את האווירה בבדיחה שבחר בקפידה מתוך רפרטואר עצום, בדרכו מרמת השרון לחווה. כולם יצחקו כמי שכפאם שד, יציצו בזווית העין לבדוק אם גם שרון צוחק.
שרון לא יצחק. הוא יהיה שליו עד אימה. הוא ידבר בשקט. גם יתר הנוכחים לא ירימו קול. הם מכירים היטב את שרון במצבים כאלה. מי שמאבד קור רוח, מי שמגלה סימן להיסטריה, עף מהחדר.
שרון ידרוש למקד את הבעיה. לא לברבר ולהשחית זמן, אלא לסמן איפה התחיל השבר. איפה התחילה הנפילה הגדולה. ובעיקר: איך יוצאים מזה. מה עושים עכשיו כדי לעצור את המגמה שהתחילה השבוע, פרצה את הסכר החסין והיציב, וכנחשול ענק מאיימת לשטוף את הליכוד.
ליד השולחן במטבח יחפשו טובי המוחות את אותו "ספין" אדיר, האמא של כל הספינים, שיוכל להסית את תשומת הלב מנעמי בלומנטל, מעמרי, מגלעד, מהחשיפות, מהידיעות, מחקירות המשטרה. משהו לאומי, שיגדיר מצב כל כך קשה, שדורש מהציבור להתלכד יחד סביב ראש הממשלה. משהו שהתקשורת תתעסק בו בהרחבה. שכותרות יום ראשון כבר יצעקו אותו, שתוכניות הבוקר יפטפטו אותו, שיחזיק מעמד לאורך כל היום.
זה לא דבר פשוט. אחרי שהתקשורת כבר עסקה בהרחבה אפילו בערכות מיגון לחתולים, מה עוד אפשר לייצר? מה עוד אפשר להמציא? לאן עוד אפשר להגיע?
בשביל זה בדיוק יש את ארתור פינקלשטיין. את אייל ארד. את ראובן אדלר. הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות זה שהמתקפה האמריקנית בעיראק תתחיל ביום ראשון. אם אפשר, במוצאי שבת, כדי שכותרות עיתוני הבוקר כבר יכריזו על מלחמה.
אבל שרון נערך למצב הכי קשה מבחינתו: ליום חול רגיל, שבו שום דבר לא יסיח את הדעת מהפוליטיקה הפנימית. שבוע חדש, שפירושו גילויים חדשים.

גיבור על חלשה

דבר אחד ברור מסקר "ידיעות אחרונות" של מכון "דחף" בהנהלת ד"ר מינה צמח השבוע: משהו מתחיל לחלחל אצל בוחרי הליכוד. זה לקח זמן, אבל זה הגיע. בליכוד יש יותר ויותר תחושה של תיעוב ממה שנחשף לנגד עיניהם. להיות היום ליכודניק זו כבר לא גאווה גדולה, כמו שהיתה רק לפני חודש. עדיף להיות צ'חצ'חים מאשר מושחתים, אמר לי השבוע איש ליכוד מרכזי.
סיפור הפיטורין של נעמי בלומנטל, אין שום ספק, התפוצץ לשרון בפרצוף. נכון, רוב בציבור (56%) חושב שהפיטורים מוצדקים, אבל רוב גדול עוד יותר (63%) חושב שזה נעשה בעיקר לצורכי בחירות, ולא מטעמי מוסר ושמירה על שילטון נקי.
זהו מקרה קלאסי שבו יש הפרדה מוחלטת בין הראש ללב. הראש אומר שהמעשה מוצדק. הלב, ובכעיקר זה של הליכודניקים, אומר שזה מעשה של צביעות, של מוסר כפול, והכי גרוע מחבינתו של שרון: של מי שגיבור על חלשים. שרון הסמכותי, האמין, הממלכתי, זה שאפשר לסמוך עליו, מנסה להציל את עורו על גבה של נעמי בלומנטל השברירית והמסכנה.
אם פיטורי בלומנטל היו החץ שנשלח מלישכת שרון כדי לחסל את סיפור השחיתויות, הרי שהוא עשה סיבוב שלם, ונתקע ישר במיצחו שלו.
עובדה: התירוץ של עמרי שרון, שכששמר על זכות השתיקה לא היה איש ציבור, לא עובר: 52% חושבים כי בגלל הפעילויות שביצע עמרי בשליחות אביו, הוא צריך להיחשב לאיש ציבור. העובדה שעמרי שמר על זכות השתיקה בנושא ציבורי ממדרגה ראשונה: מימון בחירות ראש ממשלה, יחד עם זה שהוא ניהל שיחות ומגעים עם ערפאת וגורמים פלסטינים אחרים מטעמו של אביו, וזה שנשלח מטעמו לפתור סיכסוכים ושביתות – כל זה, מה לעשות, נחשב בעיני הציבור לעניין ציבורי.
ומה שיותר מעניין: רוב גדול, 70%, מתנגד ששרון ימנה את בנו לתפקיד ציבורי, ומצפה שהוא יתחייב על זה פומבית.
היחס כלפי עמרי שרון מתבטא גם בשאלה הנוגעת לשחיתויות בליכוד. 37 אחוז מהנשאלים מסכימים עם הטענה שעמרי היה מעורב בשחיתויות, ורק 24% מתנגדים לקביעה. פער של שני אחוזים בלבד (30% לעומת 28%) יש בין אלה החושבים שראש הממשלה לא ידע על מעורבותו של בנו בשחיתויות לאלה שחושבים כי ידע. כל השאר, 42%, פשוט לא מוכנים להתחייב על כך ששרון לא ידע.
למרות כל זה, כנגד כל היגיון, אמינותו של שרון נשארת גבוהה: 65% חושבים ששרון הוא ראש ממשלה אמין. רק 31% סבורים שהוא לא אמין.

בקרוב יתחילו ההפחדות

מה שנחשף בסקר, ואינו נעלם בוודאי מעיניהם של יועצי שרון, זה שהכל עוד פתוח. אם עד לשבועיים האחרונים היה נדמה שהבחירות סגורות, שאפשר להצביע על מנצחים ומפסידים, עכשיו ברור ששום דבר עוד לא גמור. 26 יום זה עוד המון זמן.
כך לפחות מאמינים במפלגת העבודה. שם, תוצאות סקרי סוף השבוע מתקבלות באנחת רווחה. הפחד הגדול במטה מצנע היה לאבד השבוע מנדטים. אם השבוע ייגמר ב-22 מנדטים, אמרו בתחילת השבוע, זה בסדר לשבוע כזה. אם נרד ל-20, המצב רע.
"שבוע כזה", מבחינת מפלגת העבודה, זה שבוע שבו מתגלים כשלים בקמפיין הבחירות של מצנע, או כפי שנכתב כאן לפני שבוע – היעדר הקמפיין.
חוסר המוטיבציה, חוסר החשק, הרחוב השקט, התעמולה המנומנמת – כל זה נחשף השבוע במערומיו, כולל חילופי האשמות במטה הבחירות. הכינוס של פואד, שהתקיים למרות בקשה אישית של מצנע שלא לקיימו, השמועות על הבאתו של מוטי מורל כדי להרים את הקמפיין הכושל, הידיעות המופרכות על חזרתו של אהוד ברק – כל זה גרם לדמורליזציה שמגשימה את עצמה.
השבוע הקרוב הוא השבוע הקריטי למפלגת העבודה. היום עולים שלטי החוצות, מתחילים תשדירי הטלוויזיה. חלוקת הסטיקרים והמטריות כבר בעיצומה. בעבודה מקווים להגיע תוך שבועיים ל 25 מנדטים. אם בליכוד תימשך הירידה או אפילו תיעצר, הפרש של 6 מנדטים שבועיים לפני הבחירות, זה כבר לא לעשות את הבלתי אפשרי.
עד יום רביעי הבא, כך אומרים בעבודה, צריך להיות שינוי במגמה. אז ייגמרו התירוצים. מה שלא יקרה עד אז, כבר לא יקרה. יום רביעי הבא, כך עלה גם בדיונים האסטרטגיים הליליים, הוא ה"דד-ליין".
אם לא יקרה שום דבר, יצטרכו לעבור לצעדים דרסטיים: מאסטרטגיה של גוש לאסטרטגיה של מפלגה. במקום ללכת עם המתלבטים – לריב איתם. לנסות לשכנע אותם שהם טועים. להיכנס בהם.
לדוגמא: המתלבטים רוצים ממשלת אחדות? במפלגת העבודה יגידו: שרון מושחת, מסואב, אנחנו איתו לא יושבים בממשלה, לא משנה מה יקרה. אתם, המתלבטים, או שתצביעו לממשלה ימנית חרדית צרה, או שתצביעו בשבילנו. אם לא – אנחנו הולכים לאופוזיציה.
תקיפת שרון, נושא האחדות הלאומית, שינויים פרסונליים שנוגעים לאיוש הכוורת, כולל אנשים לא צפויים, אטרקטיביים, שיצטרפו למצנע – את כל זה מתכננים במטה העבודה ליום הדין. ברור שם שסיפורי עיראק, שישתלטו על סדר היום ערב הבחירות, מותירים להם פחות משבועיים.
התקווה הגדולה בעבודה מונחת במאגר הגדול של שינוי, שנשארה השבוע עם 14 מנדטים, לעומת מרצ, שרשמה עלייה מ-7 ל-8. סקרים פנימיים שהתקיימו במטה העבודה מצביעים על 6 מנדטים "ברזל" שיש לשינוי. כל השאר, על פי אותם סקרים, עדיין ניתנים לשיכנוע. אלה שזה עתה הצטרפו, אלה שנמצאים במצב רוח של מחאה, אלה שלא ממש נתנו את דעתם על כך.
אם לאנשים היתה אמונה בעצמם, במועמד שלהם, אפשר היה לשאוב עידוד מכל דבר, אומרים בעבודה. אבל כשאף אחד לא יוצא מגידרו כדי לעזור, בגלל שיקולים אישיים, חשבונות, חוסר תקווה, חוסר חשק – כל זה משפיע.

פוסלים ובוכים

אם מישהו מחפש בשבוע כזה קרן אור באפילה, חשיכה, עלטה, קדרות – כל התשובות נכונות – אולי ימצא אותה ביחס של הציבור לבית המשפט: 76% מהנשאלים עדיין סבורים שבית המשפט הוא שצריך להכריע בשאלות הקשורות בפסילת מועמדים ומפלגות, ולא פוליטיקאים.
עם זאת, רוב גדול סבור שהיה צריך לפסול את אחמד טיבי ועזמי בשארה. גם לגבי ברוך מרזל, אחוז התומכים בפסילה עולה משמעותית על המצדיקים את האישור לרוץ.
רוב של 57% (לעומת 41%) מעריך שהפסילה של טיבי ובשארה תפגע ביחסים בין יהודים לערבים, ו 57% מבין הסבורים שהפסילה תפגע, חושבים שוועדת הבחירות היתה צריכה לקחת בחשבון את האפשרות הזאת.
מעניין, שדווקא בקרב הציבור הערבי, רוב הנשאלים אומרים שהפסילה של טיבי ובשארה לא שינתה את החלטתם אם להשתתף בבחירות. 28% טוענים שחשבו להשתתף, ועכשיו לא ישתתפו.
וכאילו זה לא מספיק כדי לפתוח שנה חדשה, 95 אחוזים מכלל הנשאלים סבורים ששנת 2002 היתה השנה "הכי גרועה", או "בין הכי גרועות", מבחינה כלכלית. 71% מאמינים שהשנה הבאה תהיה "דומה" או "פחות טובה". זה מותיר מיעוט של אופטימיסטים חסרי תקנה, אשר חושבים שהשנה הבאה תהיה יותר טובה – 24% בלבד.
הם כוללים, כנראה, רק את זוכי הלוטו ובני משפחותיהם.