סינגלים ישראליים: ריטה, מאחורייך!

1. דנה ברגר - "תוך כדי תנועה" (NMC)

הנה מתקרב עוד אלבום של דנה ברגר. ככל שהתבגרנו גם דנה השתנתה, ואחרי הזיעה של "בלאגן" ושל האלבום הראשון, הגיעה נינוחות קלה באלבום השני, אבל עדיין לא נלקח ממנה כרטיס החברות באגודה הקטנה מדי של הרוקריות הישראליות. עם פרוץ המילניום הופיע "עד הקצה", אלבום שסחף אחריו רבבות מאזינים וקוני תקליטים ושויתר קצת על הרוק לטובת עיבודים ותיזמורים נוצצים ברוח שנות האלפיים. את ברגר הביא האלבום למעמד שממנו היא ממש עשויה לקרוא תגר על ריטה בתחרות "הזמרת הנמכרת ביותר בפסח תשס"ג".

"בא והולך", הסינגל הראשון והמשעמם להפליא מהאלבום הקרוב, העלה חשש שהאוויר הדליל של פסגות המצעדים משפיע על הכוחות היצירתיים של דנה. למרבית השמחה, מתברר כי הסינגל השני, "תוך כדי תנועה", מגרש את החששות - לפחות בינתיים. מי שקיווה לחזרה בגדול של הרוק יתבדה, כצפוי. אלו ארבע דקות של פופ שעוצבו במיוחד לשיבוץ בין מבזקי התנועה והחדשות של הרדיו ("תוך כדי תנועה", זוכרים?), אבל ברגר ושותפה לפרוייקט, עופר מאירי, שהפכו לצמד סימביוטי כמעט (הם חתומים ביחד על המילים, הלחן והעיבוד), מעניקים לפופ הזה את כל הכבוד המגיע לו, וקשה שלא להתרשם.

הטקסט דווקא לא משהו, אבל מחליק בסדר ליד האוזן, והפאנץ' ליין הפרדוקסלי- משהו "להתקדם תוך כדי תנועה" עובד כמו שצריך. העיבוד המופתי של השניים הוא הסיפור פה, בנוי כמו עוגת שכבות עם בסיס עשיר של סימפולים וקלידים, בס נעים שקורא להזזת הראש והרבה הרבה קצפת בדמות כלי מיתר סוחפים. למרות הבנאליות לכאורה בהרכב החומרים הזה, העושר המוזיקלי מעניק לשיר יכולת די נדירה לשמש כמרענן הרשמי של שעות הפקקים ועדיין לרתק גם בשמיעה שנייה ושלישית. הוויכוח על יכולותיה הקוליות של דנה ברגר ימשיך להתנהל, אבל גם כאן, כמו בעבר, אי אפשר להישאר אדיש לדרך בה היא מגישה את הטקסט, לעיתים מתחנחנת מדי אבל תמיד מעניינת ורבת רושם. יופי של שיר. ציון: 8.5

2. מיכל קהן - "Baby Escapo" ("הבייבי שלי ברח", פאסט מיוזיק)

מיכל קהן היא בלונדית נאווה ומקסימה לא פחות מדנה ברגר, אבל קשה להאמין שאותה נראה בזמן הקרוב על השער של "לאישה". קהן, "מלכת הג'אראז' הישראלי הבלתי מעורערת", כהגדרתה, הוציאה אלבום ראשון ב-99 ב"פאסט מיוזיק" של אמיר שור וג'נגו, ולמרות שהיה מוצלח במיוחד והוליד אפילו כמעט-להיט בדמות הסינגל "כמה", נשאר נחלתם של יודעי ח"ן ספורים בלבד, וקשה עד בלתי אפשרי כמעט למצוא אותו בחנויות התקליטים.

עכשיו מיכל חוזרת לשורשים ומוציאה אי.פי. שכולו בספרדית, שפת אימה, ומתברר שהיא עדיין לא מוכנה לוותר על האנרגיות הרוקיסטיות בשביל להתחבב יותר על האוזן הישראלית הממוצעת. אז גם את "בייבי אסקפו" ("הבייבי שלי ברח"), שם האי.פי. והסינגל המוביל מתוכו, לא תמצאו כל כך בקלות בתחנת הרדיו החביבה עליכם או בחנות הקרובה לביתכם, אבל כדאי מאד להתאמץ ולחפש.

אי אפשר לפתח דיון מלומד ומנומק על ההפקה או העיבוד או התזמור בשיר הזה, פשוט כי אין כאלה. זהו פאנק-רוק רועש, מלוכלך ומהיר (פחות משלוש דקות), על טהרת הגיטרה-תופים-בס, עם בונוס משובב בדמות סולו חצוצרה שבור ומקורטע באדיבות אביה של מיכל. גם על נאותות הפקה אין מה לדבר (אפילו החצוצרה נשמעת מזייפת לפעמים) והטקסט הספרדי נבלע קצת ברעש (אוזן מיומנת כתוצאה משעות של "המורדים" או כל טלנובלה אחרת תזהה אולי שברי משפטים כמו "בייבי אתה כלב" ושאר פנינים). בסופו של דבר, אחרי כל הרעש והצלצולים נשאר חיוך רחב על השפתיים, כיף גדול בלב ובאופן כללי הרבה שמייח ורצון לשמוע את האטרף הזה עוד פעם ועוד פעם. הקליפים של מיכל מבצבצים לפעמים בשעות בלתי אפשריות בערוץ "ביפ", וגם זאת חגיגה לא קטנה. אז עדיין יש רוק מזיע ובועט בארץ, חבל שצריך לפצוח במסע בלשי כדי למצוא אותו. ציון: 8

3. זהבה בן - "הנסיך הקטן" (NMC)

זהבה בן מסתובבת בקרבנו כבר הרבה מאד שנים, וכמעט תמיד מתלווה לשמה איזו מין נימת תוגה. מכירות התקליטים שלה אמנם לא אכזבו בדרך כלל, אבל אלבומה האחרון "בתוך הלב", שוב הבהיר שהיא ואלה שמכוונים אותה, מעדיפים לבחור בדרך הקלה. כלומר, ללכת בנתיב בו צעדה כבר שרית חדד ובהצלחה גדולה יותר, במקום לנסות ולהשתמש ביכולות הקוליות המופלאות שלה לחקר עולמות אחרים.

נימת האכזבה מתגברת כשנזכרים בדוגמאות המעטות-מדי לדברים שזהבה מסוגלת לעשות. אחרי ההברקות מסוף שנות ה- 90 של "אהבה אסורה" (באדיבות ישי אמיר) ו"זמר שלוש התשובות" (בסיועו של ברי סחרוף) היה נדמה שהנה סוף-סוף הגיעה הגאולה, אבל התקוות התבדו מהר מדי. עכשיו מנוצלות האנרגיה והחריצות הידועים של זהבה לתוכנית השתלטות תלת-ראשית על המוזיקה בארץ – אלבום עם חומרים מקוריים לקהל הקבוע והמתורגל, אלבום חצי-אלקטרוני הקורץ למי שהתרגש מ"אהבה אסורה" עם שירים ותיקים בפרשנות של חיים לרוז, ועוד אלבום שכולו גרסאות תזמורתיות לקלאסיקות ישראליות, רעיון שהוא מתיחה של טרנד החידושים הציוניים שנחת עלינו לאחרונה עד לקצה האפשרי.

למרות שהפרויקט של לרוז נשמע על פניו המעניין מכל, הביצוע התזמורתי של בן ליהלום בגווני החאקי של יהונתן גפן ושם טוב לוי, "הנסיך הקטן", מרתק לא פחות.

ראובן פינטו, שהפיק מוזיקלית, דחס לתוך הביצוע הדרמטי והזועק לשחקים הזה קלידים עשירים, גיטרות קלאסיות, כינורות שמימיים (באדיבות התזמורת הסימפונית חדרה), סולו גיטרה חשמלית מרטיט לב ואפילו המונד סיקסטיזי.

בדרך מצטרפת גם מקהלת ילדים הכרחית (קריצה ל"היום היום" של שרית חדד?), והכל משמש כמעין רקע תומך וכר פורה לפרשנות הקולית המופלאה של זהבה לשיר הציוני עד דמעות. הבעיה היא, שהאזנה דרך הרדיו לא עושה חסד ליצירה הסימפונית הקטנה הזו. זהו משהו שצריך לשמוע באולם קונצרטים או לפחות במערכת סטריאו סראונד משוכללת. רק אז אפשר להעריך באמת את העבודה המרתקת שנעשתה כאן. בסופו של דבר, מעבר לכל הממלכתיות הדרמטית מעט, הנה מתחיל הקול של זהבה לקבל את הכבוד הראוי לו בפנתיאון המוזיקה הישראלית, וזה תהליך מבורך. ציון: 8

4. עופר שריקי - "מ.ז.ה.פ" (בארבי רקורדס)

עופר שריקי הוא שם חדש ומרענן בביצה הקטנה אך המעניינת תמיד של המוזיקה הישראלית. בלי גיבוי של חברת תקליטים גדולה הוא כבר שיחרר מספר שירים לאוויר שעוררו עניין לא מבוטל והוכיחו כשרון לא קטן (בעיקר הסינגל המוצלח "קופסה"), והנה מגיע הסינגל החדש, בעל השם הסתום "מ.ז.ה.פ".

השיר מתהדר בטקסט מעניין למדי אם כי מטריד מעט ("אני במחלקה לזיהוי פלילי"? אין לנו מספיק פיגועים ושאר אסונות?), אבל העיקר כאן הוא הלחן והעיבוד הדחוסים והכבדים. השיר מבוסס על ליין גיטרה קליט, כבד ומותח, שאליו מצטרפים תופים וקלידים דרמטיים לא פחות (מתוצרתו של עידן רייכל), שמגיעים לקליימקס בפזמון האנרגטי המתרומם מעלה מעלה.

שריקי ועובד אפרת, שותפו להפקה ולעיבוד, יצרו כאן שיר שנשמע כמו קלאסיקת רוק ישראלי אמצע-הדרך משנות השמונים, אבל למרות האנכרוניזם לכאורה זה מתאים היטב גם לרדיו הישראלי של ימינו. הסוכרייה הקטנה שמתחבאת פה היא סולו כינור מרשים של יוסף שריקי, אביו של עופר ויוצא התזמורת האנדלוסית, שמתיישב יפה בדיוק במקום בו היה אפשר לצפות שיופיע לפתע סקסופון מייבב מהימים ההם. הדרמה, העוצמה והדחיסות של השיר מעייפים קצת, אבל מוכיחים שוב שעופר שריקי מוכשר ומעניין, והסינגל הזה רק מגביר את הציפייה לאלבום הבכורה הקרוב. ציון: 7.5

5. ניר פרידמן - "פחד/ישראל יקירתי" (סטנגה רקורדס)

הקריירה המוזיקלית של ניר פרידמן נולדה יחד עם שנות ה- 90, כסולן להקת פיקוד צפון. אחר כך החליף את התספורת הצה"לית בתלתלים זהובים וארוכים, התנסה במבחר פרויקטים מוזיקליים ("השוונג של הפיתה", אלבום סולו אחד ועוד כמה סינגלים). בדרך הספיק להיות חבר בקאסט השחקנים של "פלורנטין" המיתולוגית, אבל תמיד נשארה ההרגשה שמדובר בכשרון גדול אך מבולבל-קמעה, שלא ממש מצליח לבטא את עצמו עד הסוף, ויום אחד הכשרון יפרוץ ובגדול.

לפסגת ההישגים המוזיקליים שלו עד עתה הגיע פרידמן דווקא מאחורי הקלעים, כמפיק וכמעבד של המגה-להיט "פרפרים", שהצליח לעצבן את כל המבקרים, לשמח את כל עורכי ומאזיני הרדיו ולהעלם בלי להשאיר זכר אחרי כמה חודשים.

עכשיו הוא חוזר אלינו, אחרי שהייה של שנה וחצי בניו-יורק, עם סינגל כפול וחדש מתוך אלבום סולו שני מתקרב והולך. הכשרון, מתברר, נשאר, אבל איתו נשארו גם הבלבול וחוסר הכיוון.

לשיר הראשון, "פחד", יש נתוני פתיחה מעניינים למדי: טקסט קלאסי ומרגש של ריימונד קראבר עם תרגום פרי עטו של עוזי וייל. השיר אמנם מעניין, מעניק פרשנות בנוסח ראפ לבנבן-משהו לטקסט העוסק בפחד ממוות, משינה ומכל דבר בעצם, על רקע נעים של לופים ומכונות תופים המושך את האוזן ומהווה השלמה נאה לטקסט האישי והנוגע ללב, שפרידמן משנה אותו קצת ומעניק לו הדגשים משלו. הבעיה של השיר, שהוקלט בניו-יורק, היא שהוא נשמע לא מבושל מספיק, כאילו מדובר בסקיצה של משהו מפותח יותר.

השיר השני, "ישראל יקירתי", מעורר תמיהה מכל הבחינות. הוא נשמע אפילו פחות מגובש מהראשון, עשיר קצת יותר בגיטרות ובהרמוניות קוליות נעימות הזכורות לטוב מימי "פרפרים", אבל הטקסט מדהים ממש. שורות מחץ בסגנון "ישראל יקירתי/אני אוהב אותך בכל ליבי" או "הולך לים בשביל לחלום/על תמימות ועל שלום". כשנזכרים שזהו האיש שהעניק לעולם טקסטים ברוח "תמצצי לי" או "אוכלת מהצד" עולה החשד שזוהי פרודיה צינית, אבל ככל שהשיר מתפתח נדמה שפרידמן נמצא בדרכו האיטית ממחוזות "השוונג של הפיתה" למחוזות "גאיה".

יש כאן כשרון ואפילו עניין לא מבוטל בהפקה ובעיבוד, אבל שוב לא ברור לגמרי מה הכוונה ומה המסר. נותר לקוות שעד שייצא האלבום יעברו השירים עוד גיבוש קל, ואז אולי נבין בשעה טובה מה ניר פרידמן רוצה מהעולם. ציון: 6.5