אירוניה מרה

אין טעם להתווכח עם טעמה הזול והמקולקל של המציאות בכל הקשור לאירוניה. מעבורת החלל ובה האסטרונאוט הישראלי הראשון מתרסקת מעל עיירה בשם פלסטין. בערוץ יס פלוס, מרחק לחיצת-טעות בודדה מערוץ 1, משודר במקביל פרק תמים ורב פעלים של "מסע בין כוכבים". אסטרונאוטים עושים שם את דרכם הבטוחה לגלקסיות רחוקות. הושט היד וגע בשלט; לחיצה אחת ואתה בכדור-הארץ, בו מתחוללת כעת דרמה מרה סביב כישלון חזרתה לאטמוספירה של מעבורת חלל פשוטה, בוודאי פרימיטיבית במושגי קפטן קירק. המין האנושי עודו בשלביו המוקדמים: אנחנו עדיין טובים יותר בהמצאת סיפורים ובדיונות מאשר במימוש.

האם זהו עדיין טעמה המקולקל של המציאות, או סתם נאחס קוסמי המכתיב כי צירופו הראשון של ישראלי לחבילה יסתיים באסון? לרגע, מול הטלוויזיה הסתומה, החסרה במידע של השעות הראשונות שלאחר האסון, נדמה שיש כאן משהו שהוא יותר מיד הגורל; משהו אישי. נגדנו. זה טיפשי, כמובן. אבל המחשבה מנדנדת, אין לכם דרך למנוע בעדה מלהסתנן. מחשבה ארורה.

אין גם דרך לעזור למציאות מקולקלת כאשר, לאורך שלוש שעות, נאלצים ערוצי השידור המרכזיים להריץ אולפנים פתוחים, מלאים בדיבורים, בפרשנויות ובספקולציות סביב פיסת מידע רזה ולאקונית, כמקובל במקרים שמקורם במערכת האמריקאית הרשמית: המעבורת קולומביה התפוצצה. חשש לגורל האסטרונאוטים. זהו. לך פתח עם זה אולפן חי.

בערוצים 1 ו-10 מיהרו להשלים עם חוסר האפשרות ועברו בדקות הראשונות לשידורי סי.אן.אן. בערוץ 2, היחיד ששיגר כתב לשטח, עמד ערד ניר על המדשאה בקייפ קנוורל ולא ידע מה לעשות עם עצמו, עם השידור ואיתנו. דני קושמרו, באולפן, עוד ניסה לברר אצלו אם הוא רואה, חלילה, את שובל העשן בשמיים, וניר נאלץ להזכיר כי השובל מרחף מעל טקסס, וכי סביר יותר לראותו כעת בסי.אן.אן מאשר בעין בלתי מזוינת ממדשאה בפלורידה.

ערוץ 10 היה מהיר יותר. גיל תמרי, שליח הערוץ בארה"ב, היה הראשון להבין ולהכריז כי למרות העדר הודעה רשמית, אירע אסון נורא. ל-10 היתה גם שיחת טלפון חיה ראשונה עם מי שהוצג כדובר נאס"א, אלא שלניצן הורוביץ באולפן נשרה לרגע האנגלית, ולדובר ממילא לא היה כל מידע. בהמשך, כשהוחלף הורוביץ ביעקב אילון, שוב הועלה דובר נאס"א על הקו, אלא שהפעם מדובר היה באדם אחר. מאוחר יותר הביא ערוץ 2 את "דוברת נאס"א". לא נותר אלא להניח כי נאס"א מכבדת את מרבית עובדיה בעלי יכולת השיחה בתואר "דובר", או כי מישהו התבלבל.

מבוכות לא חסרו ככל שהתקדם השידור לאורך צירי הזמן וחוסר המידע. בערוץ 10 העלה אילון על הקו את עזר ויצמן, רק כדי שזה יבהיר שעדיין מוקדם להספיד את רמון, ויפצח בו-במקום בהספד מפואר. בערוץ 2 הועלה לשידור גבי בר, אחיה של רונה רמון. קולו שבור, מצבו היסטרי, פנה בר בתחינה נואשת ליונית לוי שתסייע אישית באירגון הטסת המשפחה ליוסטון. לו באמת ביקשו בערוץ 2 להיטיב עם בר, היו מונעים אתל העלאתו לאוויר ברגעי שבירתו, ומטפלים בבקשתו מאחורי הקלעים. בערוץ 1, למיטב הבנתי, דיבר רן פקר במשך ארבע שעות רצופות, שכן בכל פעם בה קפצתי לשם היה פקר בעיצומו של הסבר.

ערוץ 10 הגיע ראשון לבית משפחת רמון. ערוץ 2 שוחח עם האב ההמום וסירב להרפות ממנו בהמשך. האם לא מוטב היה להותיר למשפחה, ברגעים שכאלה, מעט מפרטיותה? הוויכוח הזה עקר. בכל ערוץ שבו בחרתם, סופר לכם אמש סיפור טראגי, פשוט ונורא, דל-פרטים, לאורך שעות. נזקקנו לשעות האלה. נזדקק לשעות נוספות בימים הבאים.