פרוטקשן? בקושי פרוטקציה

אחת הסצינות הכי משעשעות בסרט "נאמנות גבוהה" מתרחשת ברגע בו רוב (ג'ון קיוזאק) מונה עבור אחד הלקוחות בחנותו את רשימת הרצועות הפתיחה הכי טובות בכל הזמנים - רשימה הכוללת מבחינתו גם את "Protection" של "מאסיב אטאק". בארי, העובד השמנמן בחנות (זה שחולם להיות זמר), לא נשאר חייב ומתריס נגדו, שהוא לא יכול היה להיות צפוי יותר, ושבפעם הבאה בטח יבחר ב"ביטלס". והבחירה של רוב ב"מאסיב אטאק" אכן צפויה; אחרי הכל, שני האלבומים הראשונים של הלהקה הוכתרו כקלאסיקות עם צאתם, הן באמריקה והן בבריטניה, ומאז הציפיות מהם עצומות, אולי עצומות מדי.

אלבומם החדש "100th Window", שיוצא בשבוע הבא לחנויות לאחר חמש שנות שתיקה, אמור היה להיות אירוע משמעותי בעולם הפופ העכשווי. האזנה לו מגלה אלבום אפוי היטב ומופק לעילא, שיוכל אולי למשוך את מעריצי הלהקה הוותיקים אבל יתקשה להרחיב את קהל האוהדים שלה. והכי חשוב, לא בטוח שהאלבום יוכל להשיב ל"מאסיב" את הדופק של עולם הפופ הנוכחי. אם כי לפי רוברט "D- 3" דל-נאג'ה, המפיק והאיש החשוב בהרכב כרגע, עולם הפופ אינו מעניין אותם; הם רצו לחזור למקורות - למוזיקה שנולדה סביב תרבות הסאונד-סיסטם הג'מאייקנית.

חמש שנים לקח ללהקה לרקוח את "100th Window". העבודה לוותה בקשיים רבים, מתחים חברתיים, וקיים היה חשש שהלהקה הגיעה לסוף דרכה. דל-נאג'ה סיפר לכתבים בריטיים לפני כמה חודשים כי חברי הלהקה עומדים להיפגש על-מנת לדון בהמשך דרכם. הוא גם סיפר על מחלוקות אמנותיות וקצב עבודה לא מעודד (גראנט מארשל, למשל, לקח שנת שבתון בשל הולדת בנו, ואדריאן "מאשרום" וולס פרש), אבל האמין כי ניתן לפתור את המשבר, אגב ניסיונו להניע את הקמפיין נגד המלחמה הצפויה בעיראק. בסופו של דבר, יצא לו אלבום סולו תחת השם "מאסיב אטאק".

יפה, אבל לא מאוד חכם

שתיקות ארוכות או זמן עבודה ארוך מדי לרוב אינם מיטיבים עם יוצרים. פעמים רבות הם מאבדים פרספקטיבה; תראו מה קרה, למשל, לאקסל רוז עם "הדמוקרטיה הסינית" שלו. אבל אני שמח לבשר כי "100th Window" רחוק מלהיות אלבום רע. הוא אפילו מתאים יותר מקודמו, "Mezzanine" (שהיה טריפ רע בימים האופטימיים של הניו-לייבור) להלך הרוח של תקופתנו. הוא ממשיך בקו האפל של קודמו ובהחלט מזכיר גם את העבודות הראשונות של הלהקה. בגדול, הוא מציג את כל מה שהיה מרגש לפני עשור בצליל הבריסטולי: דיוות גדולות (שינייד אוקונור מתארחת כאן), מרבדי קלידים חלליים, שימוש מאסיבי בסאמפלרים ובמסורות עתיקות של רגאיי ותרבות ג'מאייקנית, מקצבי דאב והיפ-הופ עדינים ובשרניים כאחד. זה עדיין נשמע כמו פסקול יותר מאשר כתקליט של שירים. לצד ההפקה המשויפת, דווקא חסר כאן הכשרון של הלהקה לסינגלים קלאסיים, או לפחות אי אלו לחנים שיעניקו משמעות ליכולות ההפקה הבלתי נדלות של דל-נאג'ה וניל דייוידג', מי שעזר גם להפיק את "מזאניין". אלא שדל נאג'ה, לדבריו, לא היה מעוניין בלהיטים.

"100th Window" מעניק לפעמים הרגשה כי העולם הסופר-אפל של "מאסיב אטאק" מרדד אותו קמעה. נכון שהיצירות הגדולות של הטריפ-הופ, למרות שנשענו על מסורות דאנס, לא היו לרוב שמחות. הם ביטאו את הצד האפל של החיים הבריסטוליים בכלל, ושל תרבות המועדונים בפרט. טריקי חיפש את אמו וסוג של מולדת (רגשית) שחורה; בת' גיבונס נשמעה כמו זמרת בלוז בעולם קפוא; ו"מאסיב אטאק" הביעו, ברגעיהם הטובים, חמלה. עם זאת, הרצועות באלבום החדש - גם אם אינן מגובות תמיד בתמלילים מאוד טובים (ולא שאני באמת עורג ליכולות הוורבאליות של הלהקה) - מעבירות אותו קו רגשי קודר ואפל, לעתים אפילו מורבידי. זה לא שאפלה מקבילה לחוסר-אותנטיות, אבל האזנה לחדש של "מאסיב אטאק" מעלה את התחושה שמה שיש להם להגיד הוא "יפה" (הם באמת מנסים לשכנע אותנו לא לשמור את הרגשות בפנים), מעט אלטרואיסטי, אבל לא עד כדי כך חכם.

ועדיין, זה לא עד כדי כך נורא. דל- נאג'ה עושה שימוש (לעיתים דרך שינייד) בסלוגנים ראסטאפריים, אותם הוא רואה כפתרון לתחלואי החברה בה הוא חי. האזנה לאלבום מגלה שהרצועות עם שינייד אוקונור מצליחות לרתק בכל הקשור לחיבור בין אווירה ושירה, ומכילות שפע של רעיונות עיבוד והפקה יפים. "Name Taken" מציג מיתרים הלקוחים ממוזיקה ערבית וגיטרות שמזכירות את העבודות של טריקי, שעבד עם הלהקה בתחילת הדרך. ויתר הרצועות שומרות על רמת גימור גבוהה. גם אם רוחו של ג'ה שורה מעליו, "100th Window" אינו יצירת אמנות חד-פעמית, אבל הוא כן אלבום אווירה מצוין (מומלץ להאזין באוזניות), שיצא עשור מאוחר מדי מכדי לשנות את העולם.