שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מוות בשידור חי
    ברנדון קרל ודאס גסס כאשר חבריו בערוץ ה-IRC צופים בו וחלקם מעודדים אותו ליטול עוד ועוד תרופות. המקרה שלו מעיד כי משהו מאוד בסיסי השתבש. האם ייתכן שהרצון של המשתתפים להציץ במחזה הנורא כדי לראות "מה יהיה הסוף" גבר על הצורך לעשות מעשה ולגלות חמלה אנושית?

    המוות של ברנדון קרל ודאס בן ה-21 הצליח לזעזע את דעת הקהל העולמית גם בימים אפוקליפטיים של אסונות גדולים מהחיים וציפייה למלחמה גדולה, שתשנה הכל.
    במותו בשידור חי, ודאס ציווה לנו את הרגש, ודאי יאמרו הציניקנים, והמשפט הזה נכון לגבי כל הטרגדיות האנושיות האחרונות, שוברות הרייטינג. מה יש בו, במוות נוסף של צעיר מיואש, שנוגע כל כך גם בצרכני תקשורת שראו ושמעו כבר הכל? עשרות ידיעות וכתבות פורסמו על המקרה בתקשורת העולמית וזרם הניחומים באתר שנפתח לזכר ודאס אינו פוסק, חרף השבועות שחלפו מאז מת.
    ב-12 בינואר, 2003, ודאס, מומחה מחשבים מאריזונה, ארה"ב, גסס מקוקטייל קטלני של אלכוהול יחד עם קלונופין, מתדון ורסטוריל, תרופות שניתנות במרשם רופא בלבד. במשך הזמן הזה, גולשים בחדר צ'ט ב-IRC עודדו אותו "ללכת עד הסוף".
    תמליל הצ'ט המצמרר חושף את השעות האחרונות של ודאס, שהתחבר בכינוי "ריפר" (Ripper) לערוץ IRC שעוסק בענייני תרופות וסמים. "אמרתי לכם שאני 'הארדקור", היו מילותיו הברורות האחרונות.
    "השגתי תרופות", הצהיר "ריפר" בתחילת השיחה, בשעה ארבע ושתי דקות, והתרברב בפני חבריו על "כושר עמידותו בפני סמים". בתחילה לא האמינו לו הגולשים. חלקם העליבו אותו בעוד אחרים עודדו אותו לקחת עוד תרופות. "תוכיח", תבע גולש בכינוי "grphish".
    "ריפר" הציג את בקבוקי התרופות במצלמת הרשת שלו וציין את שמותיהן. "תיקח גלולה אחת", ביקש "grphish", "בעצם, תיקח 1,000", הוסיף מיד. שאר הגולשים עודדו את "ריפר" וסיפרו לו שהוא "מתנהג כמו גנגסטר קשוח".

    סימני דאגה ראשונים

    בשעה 4:13 ניכרים סימני דאגה ראשונים בקרב הקבוצה, כאשר "ריפר" נשאל: "אתה לא מתכוון לקחת מנת יתר, נכון?". משתמש אחד אף מתריע בפניו שעליו להגיע לבית חולים תוך שעה ו"פאלאריס" כותב: "לעזאזל, אם תמות ארגיש חרא".
    דקה לאחר מכן, מישהו שואל את הנוכחים בערוץ אם הם יודעים את כתובת מגוריו של "ריפר" וכותב: "שמישהו יקרא לאמבולנס!". "ריפר" חוזר לעשתונותיו ומנסה להרגיע: "כך אני מתנהג תמיד בסוף השבוע. הרי כולכם טענתם שאני משקר". הוא מספר לחברי הקבוצה שאמו נמצאת בחדר הסמוך, פותרת תשבצים.
    בשלב זה, הוא מפרט את מינון התרופות שנטל - 80 מיליגרם מתדון, שמונה מיליגרם קולנופין, 120 מיליגרם רסטוריל ותרופות נוספות. "Oea" מזהיר אותו לא להירדם. בתגובה הוא כותב: "ריפר" גוסס. חברי הקבוצה נבהלים כעת. "תפסיק", מתחננים חלקם בעוד אחרים מעודדים אותו ליטול תרופות נוספות. "ריפר" רושם את מספר הטלפון הסלולרי שלו ואומר להם "תתקשרו כדי לבדוק אם אני מת". מתברר שהמספר שגוי.
    כאשר נראה למשתתפים שהכרתו של "ריפר" מיטשטשת, הם מזהירים אותו כי עומדות בפניו שתי ברירות: שטיפת קיבה או מוות. השעה היא 4:28. התרומה של "ריפר" לשיחה מתמעטת ודבריו הופכים פחות ופחות ברורים. הגולשים מתווכחים אם להזעיק עזרה. בשעה 4:49 כותב להם "ריפר": "אמרתי לכם שאני הארדקור". "עצוב לראות אותך מת בצורה כזו", כותב לו "Grphish".
    מרגע זה דנים חברי הקבוצה בשאלה אם "ריפר" חסר הכרה או מת. הם מנסים לברר את זהותו האמיתית אך השם שעלה בחיפושים, "ברנדון ויטאס", הוא שגוי. "תעזבו אותו", כותב להם "דה קט". אחד מהם תוהה מדוע פסק שידור המצלמה של "ריפר". "היה כיף לראות את זה", הוא כותב. חמישה גולשים מחוברים בשלב זה, והם תוהים אם מותו של "ריפר" יסבך אותם.

    האינטרנט לא הורג

    החשש הזה לא היה בלתי מבוסס. משפחתו של ודאס שקלה בתחילה להגיש תביעה נגד 13 הגולשים שצפו בודאס בליל מותו בשל בסיוע להתאבדות אך לבסוף נסוגה בה. "לא תבענו כי על פי מיטב ידיעתנו, שום חוק לא הופר", כותב ריץ' ודאס בראיון בדואר האלקטרוני ל-ynet, "בשלב הזה אנחנו מנסים להגביר את המודעות לסכנה שבנטילת תרופות ללא מרשם ובאנונימיות של האינטרנט".
    בעקבות המקרה גם עלתה שוב למוקד הדיון הציבורי שאלת אחריותם של מפעילי שרתים על חדרי צ'ט ופורומים שהם מאחסנים. עבור העיתונים הגדולים, הייתה זו הזדמנות פז לשלוף מהארון את מפלצת האינטרנט ולנפנף בה לאמור: ראו, האינטרנט הורג.
    אך האינטרנט לא הרג את ודאס. הייתה זו שעת חשבון נפש כללית עבור דור מסונן, שמסיר מעל עצמו אחריות חברתית בחסות המסכות של תקשורת מתווכת, בין אם מדובר בסלולר שהוא חבר, טלוויזיה שגורמת לכם להרגיש בבית או הרשת שעבור רבים מהווה תחליף נחות לתקשורת בין אישית אמיתית.
    הפרשה של ודאס אינו שונה בהרבה מהמקרה של הצעירה שניסתה להתאבד בקפיצה מגשר שיפ קנאל בסיאטל בחודש אוגוסט, 2001, בעקבות שברון לב ממערכת יחסים. הצעירה קפצה מהגשר, שגובהו כ-50 מטרים, לקול נהגים שנקלעו בגללה לפקק תנועה וקראו לה "תקפצי, כלבה, תקפצי".

    תופעת הסרת העכבות באינטרנט

    מומחים מתחום הפסיכולוגיה והתקשורת שחקרו את ההתנהגות האנושית בסביבה המקוונת, הגיעו למסקנה, כי בניגוד לתקשורת פנים מול פנים, באינטרנט אנשים מסירים מעל עצמם עכבות.
    לדעת פרופ' עזי ברק מאוניברסיטת חיפה, במצב האינטרנטי אנשים מתנהגים על פי הערכים המוטמעים בהם, האופי האמיתי, היצרים שלהם - ולא על פי הציווי הסביבתי והחברתי. "מדובר בדוגמה אחת מיני רבות בה גולשים מעודדים אחרים להתנהג באופן אנטי סוציאלי ולא הומניסטי", כותב פרופ' ברק בראיון בדואר האלקטרוני.
    כתוצאה מכך, לדברי פרופ' ברק, אנו עדים למגוון התנהגויות של גולשים ברשת, החל מטוב לב קיצוני, התאהבויות בזק ועד לאלימות מילולית ותגובות בוטות קיצוניות. זאת, בניגוד לסביבה החברתית המכתיבה קונפורמיות והתנהגות אחידה באופן יחסי, כשהתכתיב הסביבתי הוא מזערי.
    הפסיכולוג ד"ר ג'ון סולר מאוניברסיטת "ריידר" בניו גרזי, שחקר את התקשורת המקוונת, סבור כי תופעת ביטול העכבות באינטרנט נגרמת משילוב של גורמים: האנונימיות של המשתתפים, חוסר יכולתם לראות זה את זה, תקשורת א-סינכרונית (כמו בפורומים או בדואר האלקטרוני, שמאפשרים למשתמש לנקוט "פגע וברח" רגשי).
    גורמים נוספים: הטיעון הסוליפסיסטי "זה הכל בראש שלי" (בעת קריאת דברי הגולש האחר, המשתמש חש שדבריו הם מעין קול בראשו, ואם מדובר במעין קול פנימי, הוא מרשה לעצמו לומר לו דברים שלא היה אומר לאנשים פנים מול פנים), התחושה של המשתתף שהדמות הווירטואלית שלו אינה אמיתית ולפיכך אין לו כל אחריות על מעשיה, והרגשתו שכולם באינטרנט שווים לו (בכך מתבטלת יראת כבוד של ילד כלפי מבוגר ונהג משאית יכול לבטל כלאחר יד דברים של פרופסור).

    מקרה מטריד במיוחד

    רוב הגורמים שציין ד"ר סולר מתאימים לתקשורת טקסטואלית, בשעה שהמקרה הטרגי של ברנדון ודאס מטריד במיוחד מאחר שהוא מוכיח, לכאורה, כי תופעת ביטול העכבות מתרחשת גם כאשר המשתתפים רואים זה את זה, גם אם מדובר בפנים אנושיים מפוקסלים.
    פרופ' ברק סבור כי תופעת ביטול העכבות באינטרנט מתרחשת גם כאשר המשתתפים רואים זה את זה מאחר שהשפעת קשר העין בין המשתתפים הייתה משמעותית פחות מהתקשורת הטקסטואלית בקבוצה, בה עודדו החברים את ודאס להתאבד.
    העובדה כי ודאס מת לעיני קהל בשידור חי ממחישה כי זעק לעזרה וקריאתו לא נענתה. האם ייתכן שהרצון של המשתתפים להציץ במחזה הנורא כדי לראות "מה יהיה הסוף" גבר על הצורך לעשות מעשה ולגלות דאגה וחמלה אנושית?

    ברוכים למופע של שיא הרגש

    במקום בו ז'אנר הריאליטי TV פוגש את האינטרנט, מתהווה לפנינו עולם של מציצנים, שצורכים את ליטרת הבידור שלהם בפריק שואו מזדמן באחד הערוצים האינטראקטיביים הזמינים. אנחנו נמצאים בשלב מוקדם בעידן פורנוגרפיית הרגש, כאשר נערות מצלמה מגוללת את סיפור חייהן וחושפות בטן וירך ברשת.
    כאשר מצלמות הרשת (וכבר היום איזורים עירוניים רבים בארה"ב נמצאים במעקב של מצלמות) יהיו בכל מקום, כל הפגנה, מעצר משטרתי, רעידת אדמה באיזור עירוני, מקרי אונס ושוד יקלטו על ידי מצלמות רשת ועיניים סקרניות ייצפו במתרחש. כאשר הגולשים יתעייפו מהצפייה, אולי הם יזכרו גם להזעיק את המשטרה.
    האם מפגשים חברתיים באינטרנט הם רעים בהכרח? פרופ' ברק סבור שלא, מאחר שהטבע האמיתי של רבים מהגולשים גורם להם לנהוג באופן פרו-חברתי והומניסטי. לכן, אנחנו עדים לתופעות של טוב לב קיצוני, עזרה הדדית וקשרים וירטואליים חיוביים ומספקים. עם זאת, המקרה של ודאס מספק לכולנו תמרור אזהרה בולט לגבי מה שעלול לקרות בעתיד.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים