המשפחה המורחבת

לפני כשבועיים חל "יום המשפחה" מין יום כזה שהוסב מיום "האם המסורתי" כמחווה פוליטית ליתר בני המשפחה, או לחלופין כניסיון להזכיר את מה שנראה כיום כמו "חיה בסכנת הכחדה". כך או אחרת, לצורך העניין, זומנו הורים רבים לחגיגות לטובת היום האמור. בחגיגות הללו, השנה, אפשר היה לראות סוגים שונים של משפחות: משפחות דו-הוריות (עדיין יש חיה כזאת, וזה בדרך כלל נשואים + +2 כלב), חד-הוריות מלידה, חד-הוריות מגירושין, רב-הוריות מגירושין ונישואין מחדש, חד-מיניות, חד-מיניות שהן חד-הוריות, חד-מיניות שהן רב-הוריות, ועוד כאלה וכאלה צירופים.

מה שהיה מעניין במיוחד זה לראות את המשפחות "השלמות", המתפקדות בעצם כמשפחות חד-הוריות, ואת המשפחות ה"חד-הוריות", מתוקף ההגדרה הממסדית, המתפקדות כמשפחה שיש בה שני הורים לכל דבר ועניין. הורות היא עניין מסובך כמעט עבור כולם, חד-הורות ורב-הורות לעתים מסובכות יותר, לעתים מאתגרות יותר.

פרופ' עמנואל ברמן, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ומהמכון הישראלי לפסיכואנליזה, עורך סדרת "פסיכואנליזה" בהוצאת עם עובד, ירצה במסגרת כנס ההשקה של כתב העת הישראלי לפסיכואנליזה, שייערך בסוף השבוע הקרוב על חד-הוריות ורב-הוריות, ויראה בין השאר כיצד ההגדרות הללו אינן רק הגדרות חברתיות, אלא הגדרות רגשיות שמגיעים אליהן שני בני הזוג, בקשר עם הילדים שלהם.

פנטזיית הכפיל - העובדה שנוצרו עם השנים כל-כך הרבה דפוסים של הורות, לא מלמדת שההורות, כפי שהיא מקובלת, היא עניין מסובך, כמעט בלתי אפשרי?

פרופ' ברמן: "למעשה, עוד לפני שההורות מסבכת את העניינים, הזוגיות מקשה על מצב. בניגוד למיתוס הרומנטי, ביחסים זוגיים מעורבת פעמים רבות אמביוולנטיות: אנחנו אוהבים ושונאים, רוצים להיות ביחד ורוצים להיות בנפרד, רוצים להתקרב ורוצים להתרחק מבני הזוג. זוגיות עוברת פאזות רבות, ואחרי פאזת 'ירח הדבש' היא מתפתחת למקומות שיש בהם רגשות מעורבים.

לאורך זמן, אנחנו מתקשים מאוד לתת מקום של ממש למישהו אחר. לאפשר למישהו, שהוא לגמרי לא אני, דריסת רגל מתמדת בעולם שלי, זה דבר לגמרי לא פשוט. כדי להצליח בכל זאת לחיות בזוגיות אנחנו מוותרים על אוטונומיה מלאה ועל שליטה מלאה בכל מיני רבדים של החיים שלנו. אחד הרבדים הללו הוא הרובד של הילדים".

אם קשה לנו לסבול נוכחות מתמדת של מישהו אחר בחיים שלנו, למה מלכתחילה אנחנו רוצים ילדים?

"הפנטזיה שלנו עשויה להיות, לעתים, שהילד לא יהיה 'מישהו אחר' מאיתנו, אלא שהילד שלנו יהיה השלוחה שלנו, כפיל שלנו, ממשיך אותנו".

ואז אם לילד יש 'מישהו אחר' בעולם, כלומר אבא או אמא, הוא לעולם לא יוכל להיות רק בצלמנו ובדמותנו?

"כאן מתחילה הבעיה, ואנחנו צריכים להשלים עם זה שתהיה עליו השפעה גנטית ורגשית ממישהו שהוא לא אנחנו. לפעמים הסיבוך הזה מאוזן על-ידי המשאלה שיהיה לנו ילד משותף עם מישהו שאנחנו נורא אוהבים, עם מישהו שאנחנו דווקא מעוניינים בהשפעה הגנטית והרגשית שתהיה לו על הילד שלנו, אבל הסיבוך הזה, גם אם הוא מאוזן, תמיד קיים, כי אנחנו חייבים לוותר על הפנטזיה שהילד, ה'כפיל' שלנו, ייצג אותנו באופן מושלם, ואנחנו מחויבים לקבלה עמוקה של בן-הזוג, כשותף גנטי וחינוכי שיעצב אף הוא את הילד המשותף.

"לפעמים חוסר היכולת לוותר על הפנטזיה מוביל למשיכה בלתי-מודעת דווקא למצבים של חד-הוריות, ולא מדובר בהכרח בחד-הוריות כפי שהמציאות החברתית מגדירה אותה, כלומר אישה או גבר שפונים לבנק הזרע או לאם פונדקאית כדי שישמשו רק פונקציה עד להבאת הילד לעולם, או הורים גרושים המגדלים את הילדים בנפרד. הכוונה כאן היא לחד-הוריות שיכולה להתרחש אפילו בקרב הורים נשואים, כאשר אחד מבני הזוג אינו מאפשר לשני ביטוי מכל סוג שהוא כלפי הילד או קירבה כלשהי אליו.

"באנגלית ישנם ביטויים רבים המלמדים על הרצון שהילד יהיה רק שלנו: 'כמו האב כמו הבן', הוא דוגמא לרצון שהבן יהיה בדיוק כמו האבא, רק קטן וצעיר יותר, ויממש את כל מה שהאב רצה. ברגע שהילד גם דומה לאמא, הוא מקלקל את הפנטזיה הזאת. אנשים ריאלים מבינים שאין באמת אפשרות ליצור כפיל של עצמך, אבל השונות הזאת בינינו לבין הילדים היא מסובכת לקבלה".

מה בכל זאת מאפשר לנו לחיות עם אובדן הפנטזיה של השכפול? ומה קורה אם אנחנו לא מצליחים לוותר עליה?

"כאשר הרגשות שלנו לבני הזוג הם חיוביים, 'קלקול הפנטזיה' הזאת הוא נסבל עבורנו, אך כאשר קיימת שנאה או בוז לבן-הזוג, הדבר עלול להוליך למאמץ בלתי-מודע ליצור חד-הוריות. כל עוד לא מתאפשר שיבוט אנושי, ניתן לממש פנטזיה כזאת רק באופן חלקי על-ידי הריון מבן-זוג אנונימי, על-ידי בחירה בבן-זוג שיישאר שולי בתהליך גדילתו של הילד, על-ידי דחיקת רגלי בן-הזוג והרחקתו (או בריחה ממנו עם הילד) וכו'. לנשים קל יותר לממש פנטזיה זו, אך בנסיבות מסוימות היא ממומשת גם על-ידי גברים".

איך הפנטזיות הללו שלנו, מימושן או הוויתור עליהן, משפיעים על הילדים?

"ילד יכול לגדול בתנאים חיצוניים של חד-הוריות, כתוצאה ממוות של אחד ההורים או היעדרות שלו, אך הייצוג של ההורה הנעדר ממשיך להתקיים: מדברים עליו, יש תמונה שלו, אם אמא מספרת עליו משהו הילד יודע מיהו, יודע את שמו, יכול לדמיין אותו ועוד. במצב כזה, לילד יש ייצוג של הורה נוסף, וכך ברור לו גם בעולמו הפנימי שהוא לא בדיוק הכפיל של ההורה איתו הוא חי, שיש לו גם משהו אחר, משל עצמו.

אם, לעומת זאת, היחסים של האם עם האב היו גרועים, והאם מטילה חרם עליו, כך שאסור להזכיר אותו, אסור להביט בתמונה שלו, אם שואלים אותה שאלות עליו היא מתחילה לבכות, ואי אפשר לדבר, הרי שלילד יותר קשה לפתח ייצוג פנימי של ההורה השני. תהליך דומה יכול להתרחש כאשר האם עזבה או נפטרה, והאב רוצה למחוק את הפרק הזה בחייו, כיוון שכואב לו. כל דיבור או ייצוג של האם הופך להיות טאבו, ולילד יהיה קשה יותר לפתח ייצוג פנימי של האם".

למה הייצוג הזה חשוב?

"כדי לבנות זהות עצמאית ונפרדת מההורה, כדי שהילד יידע שהוא והאב, או הוא והאם, הם לא היינו הך. ילד צריך שיהיו לו ייצוגים של יותר מאדם אחד. וכאן חשוב שוב להזכיר כי גם

במשפחות חד-הוריות יכול להיות שיהיה ייצוג של אדם נוסף, משמעותי. ילד שנולד מתרומת זרע, למשל, יכול לראות שיש עוד אנשים במשפחה, ולפעמים ילדים יכולים להמציא הורה, ליצור גרסה דמיונית שלו. פרויד כתב על מצב של 'רומנסה משפחתית', שבו ילד הגדל עם זוג הורים , מדמיין שהוא מאומץ, או אפילו שהוריו חטפו אותו מהוריו האמיתיים. הייצוגים הפנימיים השונים, שנעוצים הן בקשר מציאותי והן בדמיון, עוזרים לילד להרגיש שהוא לא בדיוק כמו אבא ולא בדיוק כמו אמא, שהוא זה הוא".

מה קורה במצב ההפוך, כשיש לילד, פרט להורים הביולוגים, גם חבר של האם, או בת זוג של האב, שבחלק מהמקרים הילד גדל איתם, ונולדים לו מהם 'חצאי' אחים?

"במשפחות מורכבות מופיע הצד האחר של הרצף: רב-הוריות, שבה נוכחות כמה דמויות הזדהות נשיות ו/או גבריות, כאתגר נוסף לפעמים מסובך יותר, לגיבוש הזהות הנפרדת והעצמאית. רב-הוריות גם מסבכת את העניינים וגם תורמת. במקום ייצוג פנימי של אבא ואמא, אנחנו מקבלים שלוש או ארבע דמויות איתן הילד נמצא ביחסים קרובים ומשמעותיים, וגם איתן הוא צריך לוודא שהוא זה לא הן. תהליך גיבוש הזהות הנפרדת והעצמאית, הבנוי על ריבוי דמויות, יכול להיות יותר מסובך, אך גם עשיר יותר".

הדברים האלה לא מסתבכים עוד יותר כאשר מדובר במשפחות חד-מיניות?

"ברוב ההיבטים, כל מה שאמרתי רלוונטי גם לשני הורים בני אותו מין. שתי אמהות או שני אבות משיגים את הפונקציה של ייצוג פנימי של שניים, מה שמאפשר לילד לדעת שהוא לא לגמרי ההורה האחד ולא לגמרי ההורה השני. השוני הוא רק בהיבט ספציפי אחד: משפחות חד-מיניות הופכות את יצירת הזהות המינית ובניית הקשר עם בני המין השני לתהליך מסובך יותר. לבן שגדל עם שתי אמהות יהיה אתגר קשה יותר ליצור לעצמו זהות כגבר, ולבן שגדל עם שני אבות יהיה מסובך יותר ליצור חוויה פנימית של קשר אינטימי עם אישה. אלו אינן בעיות שאי-אפשר להתמודד איתן, ולעתים אנשים פותרים אותן בהצלחה, אך אלו משוכות גבוהות יותר מבחינת האתגר ההתפתחותי".

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית.