מלאכיה נרדמו כולם / מירה מגן
קטע מתוך הפרק הראשון של "מלאכיה נרדמו כולם", ספרה החדש של מירה מגן
"מלאכיה נרדמו כולם" הוא ספרה הרביעי של מירה מגן, שזכורה לקוראים מספריה הקודמים: "כפתורים רכוסים היטב", "אל תכה בקיר" ו"בשוכבי ובקומי, אשה", שהיה מועמד לפרס ספיר בשנת 2001. מגן מקדישה את הרומן החדש שלה ב"געגוע - לאותו פה שנזף בנו ונישק, לאותה יד שכיסתה את רגלינו בלילות, לאותו חלון שצפינו בעולם בעדו". וזו כבר התחלה טובה (כי אין כמו הקדשה בשרנית לפתוח את היום). להלן הפתיחה.
הן יצאו אל הרחוב והאור התנפל עליהן כאילו ארב להן, נעמי הגביהה יד להגן על עיניה וצל ידה נפל על הדרך סביל, מוותר, כנוע. הן לא ראו אותי צופָה בהן מהחלון, אבל אני ראיתי את שמלותיהן הפשוטות, את צוואריהן הבלועים בבגד, וידעתי, להן אין במה להתבייש.
פנים מורכנים אל הדרך, התרחקו. השיער של נעמי שחור וצנוח על כתפיה, של חני קצר, נתון בכובע צמר גס והדוק.
תריסר עצי אִזדרכת יעברו עד שיגיעו אל התחנה. אור עז ונוקב פלש מבעד לענפים, נימר את השמלות, הבהיק אישוני ציפורים ועיגולי פרי קשים. הפריחה הסגולה בערה אבל עיניהן היו במדרכה. נעמי חוסכת מעצמה את הכאב הכרוך ביופי כי היופי, ממה בא לו יופיו אם לא מארעיותו, והיא ממילא ראשה ורובה בארעי ובאוזל. וחני? אחרי שנים שאין לה רגע להביט ביופי, התרגלה וכבר איננה מתבוננת בכל שאינו צריך לה, שפטור מדאגתה ולא מבקש דבר.
גרומה, צווארה שלוח לפניה, נטוי כלפי משימותיה, רגליה נחושות לחטוף נתחי זמן, בולעות את האריחים שניים שניים. רגע פנוי ממעשים אין לה ולא היתה באה אלי היום אלמלא סוּפַּח אבא לרשימת נצרכיה, הללו שאלוהים גרע מהם ממון, בריאות או אוזן קשבת. גם לא היתה מצרפת אליה את נעמי לולא רצתה לזַכּוֹתה. לעולם אין לדעת מה יכריע את הכף בחשבון הגדול ולא יזיק לנעמי שיתווספו לה מעשים שיטו את הכף לטובתה.
חלה ירידה אצל אבא, הן אמרו. אנחנו שישה, אם כל אחד מאתנו ייקח על עצמו יום בשבוע נכסה את כל הבדידות שלו, והעיקר, יהיה לו משהו לחכות לו.
"את מקבלת על עצמך לדבר עם שלושת האחרים, מוריה?" שני זוגות עיניים ננעצו בי, האחד ערני ולהוט, לכוד ברשת קמטים צפופה, השני מרוחק וטרוד ועפעפיו חלקים.
"אני מקבלת," אמרתי, אף על פי שלא הבנתי למה העיקר הוא משהו לחכות לו. מה יתרונו של המשהו שטרם בא על החיים הנחיים כרגע. כאילו העכשיו אין לו כלום משלו וכאילו כשיגיע המשהו שחיכה לו, לא ייהפך גם הוא לעכשיו.
הן מתרחקות, קטֵנות ומתכווצות, עיניהן בפרחים הנרמסים תחת נעליהן. נעלי בורדו יש לנעמי, מכסות את כפות רגליה המושלמות, שעד היום כלום לא יצא לה ממושלמותן. של חני שחורות, סתם שחורות, שישה חורים, שרוך, סוליה שטוחה, חרטום אליפטי רחב. פעם ביומיים היא מצחצחת שלא יתבלו, כי מאין יש לה כסף לנעל חדשה, וממילא לוּ שאלו את הרגל היתה מבכרת את הישנה שיש בה שקערורית לכל ציפורן סוררת, יבלת או עור שלא שויף. נעליים חדשות נועדו לעיניהם של אחרים, והיא איך יהיה לה זמן לעיניהם של אחרים? די לה בעשרת זוגות העיניים של ילדיה שנשואות אליה, הרי גם את קמצוץ הזמן שהיא מעניקה לעיניו התועות של אלעזר בעלה היא גונבת מהם, ומרוב עיניים לא נותר לה זמן לעיניה שלה ואין מי שימנע משקיקי עפעפיה לתפוח ולדחוק את עור הרקות, לצופפו ולעשותו קווים קווים.
משהו לחכות לו. כאילו לא די בזה שפקחת את עינייך בבוקר, שהלשון נעה בפיך, שהצלחת לשרוך את הנעל, שהלכת לשירותים והכול עבד.
פרחי האזדרכת הכחילו, בבת אחת הועם האור ואיבד כוח כמו נטתה הארץ על צִדה לפתע. הן כבר עומדות בתחנה או נאספו אל האוטובוס, נעל בורדו, נעל שחורה, חרטום אליפטי. עמדתי בחלון, קולות של סוף היום בעיר שיריעתם הקדושה ביותר של השמים מתוחה מעליה. בשעה הזו גם אלה שמצחצחים את נעליהם לכבוד המשיח כבר אוספים רגליהם מחוצותיה. עוד מעט יבלע החושך את האזדרכות והפולקסוואגן של יובל תגיע. בינתיים אשטוף את הספלים ואתקשר אל שלושת האחרים, שרהלה, מולי ותהילה, ולכל אחד לחוד אומר שחלה ירידה ושצריך משהו לחכות לו. כאילו הציפייה התלויה על חוט הזמן היא עילת הקיום וטעמו.
חני הסתפקה במים, היא מפקפקת בכשרותם של הכלים שלי, ספלה נותר יבש כמו שפתיה. על הספל של נעמי נקמרה טביעת משחה חיוורת, וזלין שנסחט משפופרת שתווית בית המרקחת שבו היא עובדת הוטבעה עליה, כשם שהוטבעה על שפופרת הקרם המשוח על ידיה הענוגות. ידי אישה שלא סחטה כביסת תינוקות מעולם, שלא נשאה ילד בזרועותיה, שלא אימצה את כפה להגן עליו מפני הרוח, מפני הגשם, מפני המון אדם בכיכר, שלא קִרצפה דייסה חרוכה מקַלָחות וסירים. ידיים שלא צברו סימנים שצוברת יד שמתכנסת או נקמצת, נשלֶוֶות או נועצת ציפורניים בתוך כפו של גבר.
שתיהן לא נגעו בעוגה, האחת מפני אלוהים והאחרת מפני הגִזרה. את תפוח העץ חצו ביניהן, חני נגסה עד ליבת התפוח ונעמי חתכה לה פלחים דקים והחליקה אותם בזהירות אל פיה שלא יגררו אִתם משיחות וזלין מהשפתיים.
חלה ירידה, אמרה חני. ועל סמך מה קבעה חני ששתיקותיו המתארכות הן ירידה? הוא שותק כי חדל לסמוך על המילים, גם לפני שאכזבו אותו המילים לא היה דברן גדול. בכל משפחה ישנה דאגנית אחת שתמיד תתריע על משהו. מישהי שלעולם תחושי אסון או אשמה במחיצתה ומצפונך יכה גם על חטאים שלא חטאת. את קונה לך עוגה ברחוב ומתנצלת על אהבתך את עצמך ורגע אחר כך מתקוממת על התנצלותך וקונה לך שתיים.
מתוך "מלאכיה נרדמו כולם" מאת מירה מגן, הוצאת כתר, 378 עמ'
