שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מת לחיות

    קווין ספייסי מקדם בברלין את סרטו החדש, "החיים של דייויד גייל", בו הוא מגלם פרופסור שנידון למוות בגין אונס ורצח, ונלחם כנגד העונש. ראיון בלעדי

    קווין ספייסי משוכנע שאם הוא ילך ברחוב עם כובע מצחייה שמוט לו על המצח, אף אחד לא יכיר אותו. "יש לי פרצוף מאוד שיגרתי", הוא אומר. ואולי זו בדיוק הסיבה שהוא יכול לשים על עצמו כמעט כל דמות שהוא רוצה. "לפני כמה שבועות התקיימה מסיבה קטנה בלונדון", הוא מספר. "עליתי על הבמה עם פאה, משקפיים ועקבים כמו של אלטון ג'ון, ושרתי כמה שירים שלו. כמה נדהמו היושבים באולם, כשלפתע נפתח מסך שהסתיר את המלווה ליד הפסנתר, והתגלה אלטון ג'ון האמיתי. הקהל התפתל במבוכה: אז את מי ראינו עד עכשיו על הבמה?".
    ספייסי אוהב לעשות חיקויים, להתבדח, לחפש ולמצוא שעשועים אל מול קהל רציני מדי - ולתקוע לשון חדה בלחיים הוורודות, לעיתים מדי, של העיתונאים שבאים לראיין אותו. אבל במלון "אדלון" המהודר בברלין, ממש מול שער ברנדנבורג, הוא עסוק במכירה אינטנסיבית של הסרט החדש שלו, "החיים של דייוויד גייל" והזמן להשתטות מוגבל. עשרים דקות, מדוד על השעון, אפילו שמדובר ב"פנאי פלוס".
    בברלין של פסטיבל הסרטים מיוצגים הרבה סרטים, שחקנים ובמאים בדרך אל ה"אוסקר". "דייוויד גייל" אינו ביניהם, בהיותו סרט של 2003, ואנשי הפירסום שלו כבר יודעים שהסרט לא יהיה ברשימה ושחלון ההזדמנויות לתפוס פרסומת, הרבה פרסומת בעיתונות האירופית, ייסגר מהר. עניין של ימים.
    ספייסי הגיע לכאן מלונדון, שם הוא מנהל לא מכבר את תיאטרון ה"אולד ויק" המהולל. את השאלה המתבקשת באשר לזמן שיוקדש מכאן ואילך לקולנוע, מול הדרישות הברורות של ניהול ומשחק בתיאטרון, הוא הודף באלגנטיות מחויכת: "לאור ההצעות שאני מקבל, אראה את עצמי בר מזל אם אמצא תסריט טוב ומתאים אחד בשנה. לצלם סרט זה פרויקט של עשרים יום בערך, אז יש לי יותר מאחד עשר חודשים לתיאטרון, וזה בהחלט מספיק זמן, לא?". בכלל, השחקן הניו יורקי אוהב את עירו, מרחוק. "אני אוהב את ניו יורק בעיקר משום שאני כמעט לא נמצא שם", הוא מודה. "קריירת המשחק שלי מביאה אותי להרבה מקומות בעולם, וזה עוזר לי בפרספקטיבה לעיר שלי".
    בברלין, השנה, ספייסי לא יכול להיות אנונימי. הפוסטר של הסרט, עליו מתנוססות פניו, תלוי בכל פינה והופך אותו לסלבריטי בעל כורחו. גם בסרט, כמו במערכת המשומנת של יחסי הציבור המלווים אותו, הוא הציר המרכזי. הוא הקולב עליו יתלו כולם את ההצלחה או, חלילה, את הכישלון. ספייסי מגלם בסרט את הפרופסור דייוויד גייל, דיקאן הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת אוסטין, טקסס, העומד ארבעה ימים לפני ביצוע גזר דין המוות במשפט אונס ורצח בו נמצא אשם. ארבעה ימים - אחרי כמה עירעורים לבית הדין העליון ואחרי החלטת מושל טקסס לאשר את גזר דין המוות - שבהם הוא מוכן להיפגש עם קייט ווינסלט, כאן עיתונאית פמיניסטית דווקא במגזין פופולרי, ולחשוף בפניה את מה שהוא מכנה "הסיפור האמיתי". כך מתגלגלת לפתחנו התשובה לשאלה המסקרנת, הגורלית - איך הפך הפרופסור החריף והשרמנטי, אחד מעמודי התווך של האוניברסיטה והחברה הטקסנית, מאינטלקטואל פופולרי לרוצח שנוא שרבים מבקשים את נפשו.
    בשלושה מפגשים פורס גייל בפני ביטסי, העיתונאית, את הסיפור המלא על ידידותו עם קונסטנס האראווי (לורה ליני), עמיתה להוראה, ידידה ומעריצה, שבאונס ורצח שלה הוא מואשם. הוא מספר איך התפוגגו חייו לאחר משפט אונס אחר, בתלמידה שלו, משפט מתוקשר בו אומנם יצא זכאי, אך איבד את משפחתו - אשה יפה וילד מקסים - ואת מעמדו האקדמי. הוא מתאר איך נכנע לטיפה המרה, שנטלה ממנו את היכולת לחזור לחיים תקינים. הוא מרחיב על ידידותו עם קונסטנס, ידידות טבולה בהערכה והערצה הדדיות, ומה הביא אותו בסופו של דבר אל זירת המוות שלה.
    "הדמות של גייל מצאה חן בעיני מקריאה ראשונה. המורכבות הרגשית שלו, עם הרבה עליות ומורדות, היא שעיניינה אותי. אהבתי גם את העבודה עם לורה ליני, שמערכת היחסים היפה שהתפתחה בינינו עשתה אותה למסע מרתק", הוא אומר.
    אלן פרקר, במאי הסרט, שופע מחמאות. "קווין הוא שחקן נפלא שקל לעבוד איתו. מסוג השחקנים האינטליגנטים שמבינים עניין מהר מאוד. הוא שחקן שיודע להסביר היטב את הבחירות שלו, ואינו מפחד כלל לחשוף את חולשותיו. יש שחקנים שרוצים שיאהבו אותם לאורך כל הסרט ובכל סצינה, וזה, כמובן, מפריע להתפתחות הדמות. קווין אינו מפחד לחשוף את המגרעות שלו. הוא עושה את זה באופן הנכון והאנושי ביותר, ולכן גם הבמאים, גם השחקנים שעובדים איתו וגם הקהל אוהבים אותו, כי הוא מוכן לבדוק הכל. ללכת עד הסוף".
    אחד משיאי הסרט הוא סצינת הגסיסה והמוות של קונסטנס. גופתה נמצאת עירומה במטבח ביתה, ידיה קשורות מאחורי הגב, וראשה נתון בשקית ניילון. את הסצינה הזאת, מפורטת, מוצאת העיתונאית מצולמת בקלטת וידאו המונחת בחדר המלון שלה. "זה היה יום צילומים קשה מאוד, לי ולצוות" אומרת ליני. "העירום בסרט נותן כוח וכנות לסצינה הקשה הזאת, ונדמה לי שאי אפשר היה לעשות אותה אחרת. אפילו שמדובר בסצינה מטרידה מאוד, אלן פרקר התעקש שהיא תצולם בעירום מלא והוא צדק, כמובן. אבל זה לא על סקס, ממש כמו ההתעלסות הכואבת שלי עם קווין בסצינה מוקדמת יותר. זה לא הסקס".
    ליני, בתו של סופר ואיש תיאטרון, יודעת שהיא הגיעה לעסקי השעשועים בגללו. "אבא היה איש תיאטרון אמיתי, שדיבר איתי על הכל. מינקות ספגתי את האווירה הזאת ולא היתה אפשרות אחרת בשבילי, מלבד המשחק". היום היא אחת השחקניות הצעירות הבולטות של הקולנוע האמריקאי, לאחר תפקיד נהדר ב"מישהו לסמוך עליו" (שזיכה אותה במועמדות ל"אוסקר") וכמה סרטים עם קלינט איסטווד וריצ'רד גיר. "שניהם אנשים נחמדים ועדינים, שכיף להיות איתם. גיר סימפטי וקלינט ענק. בוודאי שארצה להמשיך לעבוד איתם".
    ובחזרה לספייסי וליכולת ההיטמעות שלו בסביבה. איך הוא, הצנוע בהליכותיו, מסתדר עם הפירסום? "תראה, לא התחלתי כסלבריטי, אבל האמת היא שהמעמד לא מפריע לי. אני קודם כל שחקן, אבל צריך גם להביא בחשבון שאני אדם מוכר. אנשים עוצרים אותך ברחוב ורוצים לדבר איתך, משום שריגשת אותם בסרט והם רוצים לדעת עליך עוד, להתקרב יותר. ואסור לשכוח לעולם שאולי בשבילך, האדם שעוצר אותך הוא האיש החמישים שעושה את זה היום, אבל בשבילו אתה הפעם הראשונה".
    ובאשר לשני אוסקרים (בזכות "אמריקן ביוטי" ו"החשוד המיידי") המחכים לו בדירתו בניו יורק - "זה מופלא, לא?", הוא מחייך. "כל פעם שאני חוזר הביתה אני רואה אותם, רוקדים זה עם זה. אני שמח שיש לאחד את השני. כמו אח קטן להיות איתו".

    הבן אחראי למוסיקה

    המוזיקה היא מרכיב מרכזי בסרטים רבים של אלן פרקר. מ"באגסי מלון", "פיים" ו"החומה של הפינק פלויד" המוקדמים ועד "הקומיטמנטס" ו"אוויטה" המאוחרים. כאן הוא עבד קרוב מאוד לבנו המוסיקאי, אלכס פרקר. "לכל סרט שלי יש את הגישה שלו למוסיקה וזה אלמנט חשוב. כאן נתתי לבן שלי לעבוד על הסרט והתהליך היה ממושך יותר, אבל מה שחשוב - הרבה יותר זול...".

    הנידונים למוות הולכים לישון

    במהלך השיחות עם קווין ספייסי, אלן פרקר ולורה ליני, כל אחד לחוד, נחשפת הבעייתיות של נושא הסרט. השלושה רואים אותו כמותחן, דרמה אנושית על רקע חברתי. אם נלחץ מעט יותר, הם יודו שמדובר גם באמירה פוליטית. אבל האיפיונים של הסרט סדורים: קודם כל בידור ורק אחר כך מסר, כדי לא להסתבך עם שליחות בעייתית ורוויה בוויכוחים, שיכולה לפגוע בקידום המכירות. בהוליווד לא אוהבים סרטים של מסר, וגם כך היה קשה מאוד להרים את הסיפור הזה, מודה פרקר. "לאולפנים חשוב הכסף ולא האמנות, ולכן אנחנו גונבים מהם את האפשרות לעשות סרטים, והם - את הכישרון שלנו. בכלל, סרטים כמו 'דייוויד גייל' הולכים ומתמעטים בהוליווד, קשה יותר ויותר למצוא להם מימון, לשכנע את האולפנים בנחיצות שלהם. סרטים שיש להם מה לומר, שלא מכוונים רק לדור הצעיר, סרטים שדורשים אורך נשימה ולא חיים רק את סוף השבוע הראשון בקופות".
    הרקע להסתבכות של גייל הוא מאבקו הבלתי מתפשר בעונש המוות, והסרט הוא כלי לנשיאת מסר זה. פרקר: "בטקסס, שהיא בירת ביצועי עונש המוות בארה"ב, מוצאים להורג בחסות המדינה כמה עשרות נידונים כל שנה. ובטקסס, כמו בכל ארה"ב, קיים ויכוח ציבורי נוקב באשר למוסריות ולנחיצות עונש אכזרי זה. לכן חשבנו שזה המקום שבו תתרחש עלילת הסרט. כך יהיה לסיפור אופי יותר קיצוני ומציאותי".
    לשם כך הוא ביקר כמה וכמה פעמים באתר ההוצאה להורג של המדינה. בית כלא מודרני, אימתני, מצויד היטב. "חשבתי שזה יהיה נורא, אולי בלתי אפשרי בשבילי, לבקר במקום שבו מוצאים להורג כל כך הרבה אנשים. אבל הופתעתי למצוא אנשים שעושים את עבודתם ביעילות, בשקט ותוך הסתמכות על החוק. 'זה החוק', הם אומרים, 'וכל עוד הוא קיים, אנחנו עושים את עבודתנו בדרך הטובה ביותר'". ספייסי, אגב, סיפר שהוא עצמו לא פגש נידונים למוות במשך ההכנות. "אלן פגש וזה הספיק לי", הוא אומר בחצי חיוך.
    לספייסי אין דעה בוויכוח על עונש המוות. "לא עשיתי את הסרט בגלל הצד הפוליטי שלו, למרות שאני מודע לוויכוח. אני מבין את אלה שמתנגדים לעונש המוות. קראתי את הסטטיסטיקות, ואני יודע כמה עולה להוציא אדם להורג. יש לנו עדיין על מה להוציא את הכסף הציבורי, שלא לדבר על העניין המוסרי. מצד שני, צריך לחשוב גם על משפחת הנרצח, שרוצה לראות את הצדק נעשה ואת הרוצח מוצא להורג. ובאשר לטענת האכזריות של הביצוע - משכיבים את הנידונים לישון, זה ההליך הכי הומני עד עכשיו. אבל הסרט חשוב, הוא מציג את השאלה, הוא מעמיד את הבעיה בפני הקהל שאינו יודע את העובדות ואת המספרים, והוא פותח את הדיון".
    גם ליני אינה מוכנה לחשוף את דעותיה הפוליטיות. בסרט היא משחקת אקטיביסטית, שמוכנה לעשות הכל נגד עונש המוות. "אני לא רוצה לפרסם את דעותי בנושא, כי אם הצופים יידעו אותן הם יעצרו באמצע הסרט ויחשבו עליהן, אפילו לחמש דקות, מול מה שהדמות עושה, וזה ביזבוז של חמש דקות של ריכוז. והסרט, תזכרו, הוא מותחן, כך שזה לא טוב". ליני, שחקנית נפלאה, אינה רואה עצמה כמי שמשתתפת במשחק הפוליטי. "אני לא יודעת אם זה טוב או רע. אני שחקנית וצריכה להקדיש כמה שיותר לעניין זה".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קווין ספייסי ולורה ליני. יחסים מיוחדים
    לאתר ההטבות
    מומלצים