שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פגישה בקצה הערב / רחל טלשיר

    "כאשר דוד אמר חריימה, באותם ימים רחוקים, זה נשמע כמו קללה". פרק מתוך ספרה החדש של רחל טלשיר

    אולי יכולתי לעשות יותר למען דפני שלי. אבא שלי ישב מולי כשדפני נכנסה בפעם הראשונה עם דוד חדד לחדר האוכל הקיבוצי, ונדמה לי שהוא היה האיש היחיד בחדר שלא החסיר לעיסה. הלעיסה שלו נמתחה לרגע ומיד התעשתה. שבוע לאחר מכן, בערב שבת, ראיתי אותם שוב נכנסים לחדר האוכל, צוהלים, היתה בהם איזו התרוננות שהתקשיתי להכיל. דוד החזיק בידו סל פלסטיק קשיח דמוי רשת. גודש של סירים קטנים וקטנטנים מילא את הסל. אני לא יכולתי להעלות בדעתי מה הם זוממים. הם הסבו אל השולחן ודוד פרש את המפה הלבנה שהביא עמו בסל ועליה ערך את הסירים שלו. ריח מעיק של חום ודאגה ונחמה נפלט מן הסירים ודחק את האוויר המוכר של האוכל המכובס הקיבוצי.
    לפי ההבעה שלו היה נדמה שהוא מעניק ליושבי השולחן לפחות את פרס נובל לשלום ולפיוס. הוא אמר: "תראו כמה אמא שלי הביאה לכם." הוא אמר הביאה למרות שהיא לא נכחה שם. ואז, באותה הבעה חגיגית, התחיל דוד להציג את תכולת הסירים: "זה החריימה שאמא שלי עושה לבד בידיים שלה לכבוד שבת. כולם אוהבים אותו. קוראים לו המטמון הלבן ומאמינים שהוא מביא גם כוח וגם מזל. וזה הממולא שהוא קציצה שמתחבאת בתוך התפוח אדמה. אוכלים את זה רק בשבת ומאמינים שמי שאוכל הגורל יביא לו רק הפתעות לטובה. וזה המרק שעושה את החריימה כמו צמר גפן. ויש גם את הרוטב של הרסק שרק אמא שלי מכינה מתוק כמו שאני אוהב. היא לא הביאה לכם את החריף שלה ואמרה שאם אתם רוצים תביא לכם בשבת הבאה."
    עכשיו נשמע ההסבר של דוד חדד יפה כמו לטיפה. יש בישראל לא מעט מסעדות מרוקאיות שמגישות דג ברוטב חריף ובתפריט שלהם רשום חריימה. אבל אני לא רוצה לייפות את הדברים. נדמה לי שכאשר דוד אמר חריימה, באותם ימים רחוקים, זה נשמע כמו קללה, צליל זר ורחוק, גלותי ועילג. אם היו מחליטים לזרוק אותנו מהקיבוץ, אותי ואת האשק ואת דפני, לאלתר ולתמיד, הייתי מצדיקה את הדין. הרגשתי שאם חברי ושותפי לרעיון ולדרך משאירים אותי בקיבוץ אני צריכה ללכת על הברכיים כל החיים, לברך על מזלי הטוב, להלל את מזגם הנדיב.
    לא האמנתי שיהיו כל כך טובים אלי ויוותרו לי. בעיקר ריחמתי על האמנוֹנים שהם צריכים לסבול בלי הכנה חוסר טעם שכזה. לא רציתי להיתקל באישוניהם של האחים ולראות את ההשתקפות שלי. הצטערתי מאוד וחשבתי שאילו היינו משפחה רגילה, אבא, אמא וילדה שגרים בבית משלהם בעיר כמו לודז', לפחות לא היינו מביישים את כל הקיבוץ. אבל בכל זאת שמתי לב לשימוש הנדיב של דוד חדד בכל ההטיות הביא ומביא והביאו, וגם הצלחתי לספוג, למרות האווירה, את נימתו המשיית, שהיתה רכה ומקסימה, כן, מההתחלה היה גם קסם, הד ממחוזות אבודים, באופן שבו דיבר, בצניעות שלו, במאור פניו. דפני ודוד אכלו כאילו שכבת מגן משומנת מפרידה ביניהם לבין המבטים שכיתרו אותם. הוא והחיוך השלֵו שלו והיא והעור השני הטבעי שלה, שהיה בלתי חדיר לכל סוג של צופן חברתי. האשק התעשת ראשון והמשיך ללעוס, ונדמה לי שגם כיבד את עצמו במטעמי משפחת חדד. עכשיו אני תוהה מדוע האשק לא חבט באלה בראשי וגרם גם לי להתעשת. אבל אני כמעט בטוחה שאין מכה שהיתה גורמת לי להתעשת. ישבתי שם המומה ושמעתי איך שאר החברים ממשיכים ללעוס בחוסר החדווה הרגיל את העוף המכובס ולגמוע מן המרק שבתוכו התכבס.
    זאב התיישב ליד דוד וכיבד את עצמו במנה יפה של חריימה, עם כל התוספות וכל הרטבים. אחרי שסיים שתי מנות וטבל את החלה ברוטב ביקש מדוד חדד למסור לאמו את התפעלותו ממטעמיה. דוד חדד, שממילא נראה מרוצה, נעשה מרוצה ונינוח עוד יותר. כלל לא הייתי בטוחה שההתנהלות הנינוחה עם דוד היא הדרך הנבונה. פשוט לא היה לי מושג איך מתנהלים אתו. ואז זאב הסביר להם, לדפני ולדוד, לאט ובשקט, שהבעיה עם הקיבוץ היא שכולם אוכלים אותו דבר. כולם שווים, ולא מקובל שכל אחד יסעד לפי העדפותיו ובהתאם לנטיותיו. דוד חדד, באותה הבעה שלו, שוחרת רק טוב, שאל, וברצינות: "אז בעצם אתה מתכוון שאמא שלי תביא לכל הקיבוץ?" זאב הציע לדוד חדד פתרון אחר: "יש לי בשבילכם גזייה. אם חשוב לכם לאכול חריימה בערב שבת תאכלו בחדר של דפני. לבד." באותו רגע חשבתי שבידודם של דפני ודוד עשוי להיות פתרון מספק עבור כולם ושמחתי שאחי מצא את שביל הזהב שבו דוד ודפני יאכלו כרצונם אבל הרחק מעיני הכלל. דוד חדד נראה כאילו הוא מקבל את הצעתו של זאב בהתלהבות.
    שום דבר בהבעה של דוד חדד, מסכה של חביבות ושיתוף פעולה, לא ניבא את מה שקרה אחר כך, את היעלמותה של דפני ואת חסרונה. בקושי אני מצליחה לשמר משהו מדמותה מתחת לעפעפי, שמץ מריח עורה של הנערה שנמוגה מתגנב דרך נחירי ואני צריכה לנזוף בעצמי ולהזכיר לעצמי שלא מגיע לי שהיא תחזור. דף חדש, משהו בי מתחנן, דף חדש. בכל ערב שבת אני מתקשרת אליה לשאול מה שלומה. בכל ערב שבת אני בטוחה שהפעם היא תיכנע ותענה. ברקע אני שומעת רעש של ילדים ובישולים. בכל ערב שבת אני שומעת את קולי שנסדק מחוסר שימוש ואת הקול הילדותי שעונה לי ואומר שאמא מוסרת שהיא עסוקה. אני מוכרחה לנזוף בעצמי ולהזכיר לעצמי שלא מגיע לי שהיא תחזור אלי, שאין לי קצה של סיכוי.

    מתוך "פגישה בקצה הערב" מאת רחל טלשיר, הוצאת כתר, 369 עמ'

    "פגישה בקצה הערב" הוא ספרה השלישי של רחל טלשיר. קדמו לו הרומן "האהבה משחררת" וקובץ הסיפורים "הבעל, המאהב והמלך".


     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים