"נעשה שימוש לרעה בהגשת בקשות להקפאת הליכים"

היום יש טרנד חדש של מיעוט פירוקים וריבוי בבקשות להקפאת הליכים. אין ספק כי נעשה שימוש לרעה בהגשת הבקשות הללו. כך אמרה השופטת ורדה אלשייך, המרכזת את תיקי בקשות הפירוקים והקפאות ההליכים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הדברים נאמרו במסגרת הרצאה שהעבירה השופטת באוניברסיטת ת"א.

כבר בתחילת ההרצאה בחרה אלשייך לשים את הדברים על השולחן ולקרוא לילד בשמו: חברה בהקפאת הליכים היא בעצם חברה חדלת פרעון. בוא נשים את זה על השולחן. זאת, למרות שבעלי העניין בחברה מנסים לומר 'אנחנו בקשיים'. הקשיים האלה הם חדלות פרעון.

אלשייך הביעה את עמדתה ביחס למבול בקשות הקפאות ההליכים המוגשות אליה מדי יום. אחרי הכל, אם מדובר בחברה שהינה חדלת פרעון, ההליך הנכון הוא הגשת בקשת פירוק ולא בקשה להקפאת הליכים. אלא שפתרון של הקפאת הליכים מהלך כקסם על בעלי חברות שרוצים אוויר לנשימה. הם יודעים כי מהרגע שניתן צו ההקפאה הם יכולים לישון טוב בלילה. מרגע מתן צו ההקפאה אף אחד לא יכול להטריד אותם ואת החברה שהם עומדים בראשה בהגשות תביעות ובקשות פירוק, כינוס נכסים והליכי הוצאה לפועל.

הנושים הרגילים (הלא מובטחים) לעומת זאת, קמים בבוקר ועולמם חרב עליהם ברגע. אותה חברה שחייבת להם מיליונים או אפילו פחות מכך, נכנסת להליך של הקפאת הליכים והם יכולים עכשיו לדבר אל הקיר.

אלשייך מתייחסת לכך בהרצאתה ומביעה הזדהות עם אותם נושים שאינם מובטחים. לדבריה הליך הקפאת ההליכים מרגיז ביותר את הנושים, מפני שאין מישהוא שיודע יותר טוב מבעלי העניין מה מצב החברה, והם יושבים להם בשקט מבחינתם, אומרים הנושים. אני מצדיקה את ההרגשה של הנושים ואת האמירה הזו, מחכים מחכים, צוברים חובות או לא צוברים חובות, מבריחים נכסים או לא מבריחים נכסים. יושבים בשקט על הגדר מנדנדים את הרגלים ומחכים לשעת כושר. כשהם מגיעים למסקנה שנוח להם, זה הרגע שבו הם מפילים את העט מהיד, רצים ומגישים בקשה להקפאת הליכים.

בלי התראה

לדברי אלשייך, מבחינת הנושים המצב קשה ביותר, כי אין להם התראה לפני שהם פותחים את העיתון ומגלים לתדהמתם כי ניתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה שחייבת להם כסף.

עוד מוסיפה אלשייך, כי הנושים בהקפאת הליכים נמצאים במצב רע פי כמה מנושים של חברה שנכנסה לפירוק או לכינוס נכסים. במקרה שמוגשת בקשת פירוק או כינוס כנגד חברה, בין השלב שהוגשה הבקשה למתן צו הפירוק הסופי או הכינוס הסופי, יש לנושים זמן להיערך לקראת השואה שעומדת ליפול עליהם. בהקפאת הליכים זה לא כך. מרגע מתן צו ההקפאה הנושים הרגילים לא יודעים שום דבר.

מהחלטותיה של אלשייך בעשרות בקשות הקפאות ההליכים המונחות על שולחנה ניתן להבחין באיזו הקפאה היא מאמינה ובאיזו לא. כיצד?

פשוט מאוד. החוק מאפשר לתת צו להקפאת הליכים לתקופה שלא תעלה על 9 חודשים. אם אלשייך לא מאמינה בבקשה שמונחת בפניה ובעתיד החברה להשתקם היא תוציא צו לתקופה קצרה אפילו של מספר ימים. מאידך, אם אלשייך מאמינה בחברה שנכנסת להליך ההקפאה היא תיתן לה מרווח זמן הולם על מנת לאפשר לה להשתקם. דוגמא מובהקת לכך היא הקפאת ההליכים של תבל. החברה עברה כבר מזמן את מכסת תשעת החודשים שמאפשר לה החוק, אולם אלשייך הצליחה למצוא את הדרך לאפשר לקבוצה להמשיך בהקפאה. היא מאמינה בעבודתו של הנאמן צבי יוכמן וביכולת הקבוצה להבריא.

מנגד בקבוצת און מזגנים, שהינה אחת הקבוצות המובילות בישראל במיזוג אוויר המעסיקה כ-140 עובדים, אלשייך היתה סקפטית והקשתה על מתן הצו כבר מההתחלה. לימים הסתבר שהיא צדקה. ביום חמישי האחרון היא נאלצה בלב כבד להפסיק את הליך ההקפאה. מסתבר שהנושים המובטחים בקבוצה הסכימו להזרים כסף לתפעול החברה אבל התנו זאת בתנאי שהציבור לא יכל לעמוד בו.

אלשייך נתנה את הדוגמא של און מזגנים בהרצאה כאינדיקציה כואבת ביותר למצב שוק התעסוקה בישראל. העובדים באון לא קיבלו במשך חודשיים משכורות ובכל זאת המשיכו לעבוד. אנשים צעקו באולם שלי, ובצדק, 'אנחנו רעבים ללחם'. ולא כל אחד שם מרוויח כמו המנכ"לים בקופות-החולים. בהמשך אמרה אלשייך, בוא נגיד את זה בגלוי. המצב היום בחוץ הוא לא שמחפשים עובדים אלא עובדים מחפשים מעבידים ולעובדים יש אינטרס לשמר את מקום העבודה שלהם.