הנני כאן (עם רייטינג יותר גבוה מיגאל שילון)

לפני מיליון שנים פחות או יותר, כשסיימנו אימון קיץ בגולני, אספו את כל החטיבה לעצרת חגיגית. כל מיני מפקדים קשקשו, ובסוף קיבלנו את הדובדבן שבקצפת: יהורם גאון הביא אותה ב'גולני גולני שלי',הימנון גולני לדורותיו. זה היה השיא. הקתרזיס. חטיבה שלמה של גולנצ'יקים נלהבים עמדה על הרגליים, ליוותה בהתרגשות גדולה את הזמר ששר בפאתוס את מה שנראה היום, ממרחק השנים, כתשובה ציונית הולמת ל'בדם ואש נגאל את פלסטין'. "תזכיר לי היכן", מבקש יהורם גאון כשאני מזכיר לו את העצרת ההיא.

- נבי מוסא, אני אומר לו. אתה זוכר?

"ועוד איך", הוא עונה וחיוך רחב מתפשט על פניו, "ועוד איך זוכר, אין כאלה דברים היום. פעם היו עצרות, דברים מרגשים. היה יפה. היום יש קהות כזו. חבל על הזמן".

- חבל על הזמן?

"במשמעות של פעם", מרגיע גאון, "לא בסלנג הנוכחי".

עכשיו, קחו את האנדקוטה הזו, שבריר של זיכרון ארכאי ולא ממש חשוב, שמאלצי במידה רבה, קחו את תגובת גאון, ותקבלו את תמצית העניין. יש באיש הזה חוסר ציניות משווע, חרדת קודש לסמלים של פעם, כמעט קידוש של מיתוסים. בשל כך אנשים נטו לייחס לו פעם חשיבות עצמית מופלגת, אפילו נפיחות. אבל גאון, יש לציין מיד, הוא איש חביב מאוד, שבאמת מאמין בערכים של פעם ומתכוון לכל מילה.

כשהגעתי אליו בתחילת השבוע לביתו ברמת השרון, הוא כבר היה על קוצים: אוטוטו הוא צריך לעלות לירושלים, להנחות בבית הנשיא טקס לכבוד 120 שנים לעלייה התימנית.

- יש לך כוח לזה?

"יש דברים שלא צריך כוח עבורם. זה מצריך מחויבות רגשית, מחויבות חברית לאנשים שביקשו ממני לעשות את זה. הרי להגיד לא זה הכי קל".

- אתה מרבה להגיד לא?

"לא".

- כי בתור סמל לאומי אתה לא יכול להרשות לעצמך?

גאון צוחק.

- "למה את צוחק?"

"זה לא נעים, זה קשה להגיד לא".

כל אחד והמשיגנע שלו

כשנכנסים לבית שלו ברמת השרון (יש לו עוד אחד בירושלים) נתקלים בפאטיו מרהיב ביופיו של מאות פרחים אדומים כדם, חלבלובית שמם, פרי עמלו של יוסי, גנן הבית המסור. זהו מעין גן קטן של פרחים שצצים בין סלעי נחל, ואת כל היופי הזה מאירה תאורת עד, שמאפשרת גם לנכנסים בשעת לילה מאוחרת לסלון ליהנות ממנו. שנים שמדברים בו כנכס צאן ברזל. מקומו שמור לתפארת בעצרות ממלכתיות מפוארות כדוגמת הטקס בבית הנשיא שאליו הוא ממהר בשעה זו. עכשיו, כנגד כל הסיכויים, כמעט משום מקום, הוא גם הפך למלך הרייטינג הישראלי עם 'שישי בגאון', כל יום שישי בערוץ 1.

אני מספר לו שאנשים פתחו את הטלוויזיה, ראו אותו מנחה תוכנית אירוח והיו בטוחים שמדובר בקטע ארכיוני. גאון מקבל את זה כמחמאה גדולה: ארכיון, נוסטלגיה, היסטוריה - המילים האלה עושות לו טוב על הלב. לפעמים במהלך הראיון שכחתי שאנחנו אצלו בסלון, בשיחה של אחד על אחד. הוא מדבר בדיוק כמו שהוא נשמע בטלוויזיה, עם האינטונציה המיוחדת שמלווה בחגיגיות יתר. כשאני אומר לו את זה, הוא לא מבין על מה אני מדבר. "אני מדבר בפאתוס?", הוא תוהה. "וואלה, אני לא מרגיש את זה".

ואיך ירגיש? שנים, כך הוא מספר, לא העז להסתכל על עצמו. "לא הייתי מסוגל. זה נראה לי איום ונורא. פשוט לא יכול לראות את עצמי בטלוויזיה".

- למה? אתה מתבייש באיך שאתה נראה?

"לא, אבל אתה יודע, אנשים מתרגלים לזוויות הראי שלהם, זוויות מאוד מסוימות. קשה להם לראות את עצמם מעבר לזה. זה לא משהו ייחודי שלי. איך אומרים, כל אחד והמשיגנע שלו. המון חברים שחקנים שלי סובלים מאותה בעיה".

אפילו עכשיו, הוא מספר, כשהקרינו מחדש את הסדרה המיתולוגית 'קרובים קרובים', בה גילם את יורם ההיפוכונדר, הוא סירב לצפות בה.

- אז מה עשית?

"זיפזפתי. הקפדתי לדלג על התחנה שהקרינה את 'קרובים קרובים'".

אבל עכשיו נפל דבר: יהורם גאון הכל יכול, האיש שדילג על קדמת המאה ה-20, נאמן לשיריו המסורתיים, לקהל שהולך אחריו בנאמנות אין קץ לאורך השנים, נכנס אל תוך המאה ה-21, נשבה בקסמה, ובצעד נועז, כמעט מהפכני, גילה את עצמו. "נכון", הוא אומר, "נכון. לא היתה ברירה. תוכנית אירוח היא סוג שונה לגמרי. לא היתה ברירה. הייתי חייב להתבונן בעצמי כחלק מהעניין של הפקת לקחים".

- ומה מצאת?

"ראיתי את עצמי כפי שלא הכרתי את עצמי מעולם. וכך, בהגיעו לגיל 63, שנתיים לפני שאנשים מהיישוב פורשים לפנסיה, יש לגאון עדנה מחודשת. יום שישי אחד, לפני כמה שבועות, פתח יגאל שילון, המתחרה מ'פספוסים', את טבלת הרייטינג, ולא קשה לנחש שחשכו עיניו. השכן שלו הממלכתי, טירון הטלוויזיה, עקף אותו בסיבוב".

- קיבלת ממנו מברוק?

"על מה מברוק? אפשר לחשוב שאני איזה ראש ממשלה שהגיע להישג וצריך לשמוע מברוק".

- הוא לא הרים טלפון?

"לא, ממש לא. תשמע, אנחנו חברים טובים, ממש טובים. פגשתי אותו באולפן טלוויזיה והתחבקנו, דיברנו, אבל לא עסקנו בענייני רייטינג".

- הרייטינג הוא חזות הכל היום. בשביל זה הביאו אותך. לך זה לא חשוב?

"אני מודע לזה, ואני יודע מה זה רייטינג. אני יודע שזה חולף, עניין של אופנה, סוג של בורסה שעולה ויורדת, ולמרות הכל יש בזה גם משום הפתעה גדולה, כי עומד מולי יגאל שילון, שהוא להערכתי בעל המקצוע הגדול ביותר בתעשיית הטלוויזיה הישראלית, והוא יודע בדיוק את העבודה שלו, יודע אותה יותר טוב מכל אחד אחר. אנחנו מתחרים על אותה שעת שידור, ותראה".

- אני רואה. כולם רואים. הביאו אותך בשביל רייטינג, מושג שהוא כמעט זר לערוץ הראשון, והנה, שיחקת אותה.

"אני משוחרר מזה. הפריבילגיה בערוץ הראשון היא שתוכנית יכולה להיות טובה ובלי רייטינג, לעומת הערוץ השני, שם העסק אכזרי מאוד. תוכנית שם יכולה להיות טובה, אבל אם אין לה רייטינג היא לא שווה הרבה, היא לא תאריך ימים. אני משוחרר מזה. לכן, במקום שבו אני נמצא לא מורגשת האכזריות של הרייטינג. ממליך מלכים וגוזר אורך חיים".

- אתה רוצה להגיד לי שאתה אדיש, לא אכפת לך כמה רייטינג עשית?

"תשמע, אני מאוד שמח, אבל אני לא הולך לגלוש באינטרנט ולחפש מה מצב הרייטינג, לא מרים טלפונים לברר מה קורה. ביום ראשון, כשאני מגיע לישיבת מערכת ונתוני הרייטינג על השולחן, אז בטח שאני מסתכל, ואפילו מבסוט, אבל לא מעבר לזה".

- והאגו?

"אגו? תחפש, תחפש ולא תמצא".

לא אכסח, לא אפצח

אפרופו אגו: לפני המון שנים, בתקופת 'קזבלן', הוא סיפר שפעם יצא מקרון השחקן שלו ונתקל בקבוצת תלמידים ערבים שלא זיהו אותו. תקופה ארוכה זכר את תחושת הבהלה שפקדה אותו אז. כן אגו, לא אגו, כשאני שואל אותו מה עשתה לו החזרה לטלוויזיה, הכניסה לסלון הביתי של כל אחד מאתנו, הוא מרים גבה. "כלום", הוא אומר. "תשמע, עוד לא קרה לי שנפגשתי עם מישהו והייתי צריך להציג את עצמי ולהגיד לו 'נעים מאוד, קוראים לי יהורם ואני זמר'. לכן הוא לא מבין את השאלות בנוגע לחזרה מחדש, לקאמבק, לגיחה שלו אל קדמת הבימה משום מקום. הנהג שבא להסיע אותי להופעות שלי לא שואל אותי מה עם הקאמבק שלי. הוא יודע שאני כאן כל הזמן. אולי תחושת החזרה היא בעיני המתבונן בלבד.

אבל איך שלא נסתכל על זה, החזרה העכשווית שלו לסלון הביתי היא מאורע יוצא דופן, כמעט נס. מדובר בתוכנית עם קונספט פשוט לכאורה. אלמנטרי אבל מבריק. האחראי לנוסחה הוא המפיק נתנאל סמריק. נוסטלגיה, קוראים לזה, ממש כמו האיש עצמו. מוצר קולקטיבי שמשותף להרבה אנשים שמתרפקים על ימים אחרים, אולי טובים יותר, מרביתם בשחור-לבן. הבחירה בגאון כמנחה התוכנית היתה כמו כפפה ליד. כבר בפיילוט אפשר היה לראות שיש לו את זה. זו תוכנית עכשווית שמוגשת בסגנון עבר. גאון מפרגן למרואייניו, הולך איתם. "בחיים שלי לא אכסח, לא אנסה לפצח. אני פשוט מארח אדם עם סיפור, וזה הכיף שלי". לא הוא האיש שיירד מתחת לחגורה עם גימיק זול, אבל מצד שני הוא מארח את ענק הכדורסל הרוסי טקצ'נקו ומתייחס לגובהו כמעט כתופעת טבע בלתי נתפסת, התייחסות אנכרוניסטית בלשון המעטה. ההתחלה היתה קשה. הוא התבלבל. שפת הטלוויזיה שונה. כפרפורמר הוא רגיל להסתכל על הקהל שלו, ופתאום צריך להסתכל למצלמה, לדבר אל הקהל בבית. אבל הוא אומר שמדי בוקר הוא אומר תודה על הזכות הגדולה שניתנה לו, כי אין אחד כמוהו שיכול ליהנות מנוסטלגיה טובה, לפגוש גיבור עבר, להתרפק על ימי האתמול. הכל כל כך חדש עבורו. למשל, התחקירנים. נשגב מבינתו איך לעזאזל מצליחים הדרדקים האלה להגיע לכל פינה, לחתור, לנבור, לגלות סיפורים נשכחים. ידם הארוכה, הוא מעדיף את הטרמינולוגיה הצבאית, של חבורת המופלאים הללו מגיעה לכל מקום. עכשיו הוא במגרש הבית שלו, שוחה כמו דג במים, מביא תוצאות, והמלעיזים, שיגידו מה שהם רוצים. הוא לא יכול לראות את עצמו מארח בתוכנית עדכנית כל מיני בדרנים סוג ז', צעירים בני יומם, שעולמם רחוק מעולמו כמזרח ממערב. מצד שני, אם כשתיגמר התוכנית יציעו לו משהו טוב מהערוץ השני, הוא ישקול ואולי אפילו ייקח.

- מה הנוסחה להצלחה הגדולה הזו?

"המערכת בנויה נכון, הולכת נכון, והנוסטלגיה, אתה צודק, מנצחת. יש צירופים בלתי אפשריים שאנשים מתרפקים עליהם, ואתה רואה, כולם מתחברים. אני חושב שזו לא תוכנית דורית. לא רק הדור שלי נהנה ממנה. באמת מדובר בקהל חוצה גילאים".

טלוויזיה הוא כמעט לא רואה, פשוט כי אין לו זמן, ולכן אין לו דעה, טובה או רעה, על הקולגות. שנים קרעו אותו בביקורת. חלק מהכתבות היו כמעט אלימות. צחקו על הבומבסטיות שלו, על הנפיחות לכאורה, על התנהלותו. "אין לי מושג", הוא אומר, "אין לי מושג על כתבות כאלה".

- איך זה יכול להיות?

"ידעתי מה לא לקרוא. אתה כל הזמן שואל אותי איך אני מתייחס לכל 'האומרים', אבל מי אלה 'האומרים'? סך הכל קבוצה קטנה מאוד, קבוצה תל אביבית של עיתונאים. הם האומרים, אבל לא בהכרח האומרים נכון. בכלל לא. זה ממש לא הקול של הארץ הזו, בשום פנים ואופן לא".

- זה מכעיס?

"מתרגלים, ופשוט לא מתחשבים יותר בכותבים הללו".

- פעם כעסת?

"אולי, כשהייתי בגיל שכועסים".

- הגיל שלך מפחיד אותך?

"הדבר האחרון שאעשה הוא להילחם בגיל. גם הנוער של היום יהיה פעם בגילי. אף פעם לא ניסיתי להיות מי שאני לא. ברגע שאתה מנסה להיות מי שאתה לא, אתה מגוחך, ואני לא מתכוון להיות כזה".

אני לא פחדן, אני מקצוען

לפני שלוש שנים, בראיון ליובל ניב במוסף זה, הוא אמר שאף זמר עכשווי לא מעניין אותו, הוא לא שמע כמעט על אף אחד, וכשיש שיר עברי ברדיו הוא ממהר להחליף תחנה. מעט מאוד אמנים בארץ מעיזים להשמיע אמירות כאלה. עכשיו הוא זורק אמירות כמו: כשאני עובד על שיר אני מנסה לדמיין מה הקהל יאהב, מנסה לכוון לדעת הקהל.

- מוזר. מה עם האמירה האישית?

"מה כל כך מוזר? זו פשוט חשיבה מסוג אחר. אני לא בדיוק האדם שיבוא ויגיד, אולי אנסה סוג אחר של שירים, אולי הגשה שונה ממה שהיתה כל השנים. ממש לא. כי אם אני אעשה את זה, אני אפול. אני אאבד את הצפון".

לא מזמן ראיינתי את שלום חנוך, שצעיר ממך מעט. הבנאדם מתלבט, מנסה, מתחדש, חוטף, נופל וקם. האיש נאמן לעצמו. הרושם שאתה מציג הפוך בדיוק: שמרן, אולי פחדן.

"אני מאוד מעריך את שלום חנוך, אבל אדבר על עצמי. הנאמנות שלי היא העקביות להיות מי שאני לאורך כל הזמן, לא לשנות את עצמי, לא להיכנע לאופנות אפילו כשצריך. זאת אומרת, לא לעשות אף פעם מה שצריך לעשות ברגע זה. לא לומר, בוא נשיר את מה שצריך עכשיו, אלא לשיר את מה שאני רוצה לשיר. זו עוצמה בעיני, זה כוח, להתמיד כך עשרות שנים. אני פשוט לא יכול לעשות ניסויים, לא רוצה לעשות ניסויים, בוודאי לא על הקהל, ואני חושב שלאורך ימים ושנים הקהל די מכתיב לי. יש משהו הדדי ביני לבין הקהל.

- אולי אתה פשוט מנסה להיות פופוליסטי בעקביות?

"אם אני איש של שואו ביזנס או של במה, הרי שאני מתעסק בבידור הקל ולא בתיאטרון, שם אתה עושה קלאסיקה. אמרת לי 'פופוליסטי' - אמרת לי בעצם שאני איש של שואו ביזנס אמיתי, נכון? אני אפילו לא מתקומם נגד האמירה הזו, כי מה זה הבידור הקל? זו המלחמה על אהבתו של הקהל, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני מנסה לנחש מה הקהל אוהב, איזה סוג של שירים הוא אוהב. בגלל זה אף פעם לא הייתי אמן שמרפרף בין סגנונות. אני כל כך ברור, כל כך עקבי כל כך הרבה שנים, וכל דבר שיחרוג מזה ימינה או שמאלה יכול להפיל אותי למקום שיעורר דחייה בפני הדבר החדש הזה. לכן אני לא יכול להרשות לעצמי להעיז. אני לא חושב שזה נכון".

- אתה פחדן.

"לא נכון. אני מקצוען".

- בעצם, אתה אומר שפיצחת את הנוסחה.

"כן, ואני אוהב את הנוסחה. אני נהנה ממה שאני עושה. תשמע את כל המילים האלה, 'פשרה', 'טעם

הקהל'. זה שטויות בעיני. אם אתה לא עושה פשרות עם טעם הקהל, אז תשיר באמבטיה. אני לא מבין למה המושג 'טעם הקהל' הפך למילת גנאי. בוא ואגלה לך סוד: אני מופיע לקהל, לא לעצים. אם היו עצים במקום אנשים אולי הייתי יכול לעשות ניסויים. אבל אני מופיע בפני קהל, שמאוד חשובה לי דעתו, וחשוב לי מאוד שהוא יבוא לאולמות שבהם אני מופיע, וחשוב לי מאוד שמה שאני שר ואומר יהיה נעים לאוזן. וזה, על רגל אחת, כל עולם הבידור הקל. נקודה. זה לא זמר מחאה, לא תיאטרון מהפכני, אפילו לא תיאטרון קלאסי. בבידור הקל אתה בא לבדר את הקהל, אתה לא בא לעסוק בניסיונות, כי אם תעשה ניסיונות הקהל לא יקבל אותך, הוא ידחה אותך ואת התקליט ואת המופע.

- לא קרה לך שבאת לאולם ולא היו בו אנשים?

"אף פעם אחת".

כולם בצרות, חוץ ממני

גאון הוא שחקן מצוין. שיחק בהמון סרטים, שיחק בקאמרי וכיכב ב'קרובים קרובים'. הוא אומר שהגעגועים שלו לתיאטרון גדולים מאוד. הייתי מאושר שם, אהבתי כל רגע, אבל אני מודה ומתוודה בלי מבוכה שבבידור הקהל יש יותר פיתוי".

- אתה מתכוון לכסף?

"גם, ולאיכות חיים. התיאטרון היום לא יכול לאפשר לשחקניו לחיות ברמת החיים של אנשי הבידור הקל. אבל אתה יודע מה, במחשבה שנייה, כולם היום בצרות".

- גם אתה?

"לא".

הוא שמח מאוד בחלקו. אומר תודה על מה שיש, ולדעתו יש המון. כולם מכירים אותו ברחוב, וגם אוהבים אותו. ההופעות נמכרות מראש. המצב הכלכלי, ברוך השם. נכון שהטלוויזיה היא סיפור של צעירים. אבל הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, וממש לא רואה מישהו צעיר שמסוגל לעשות יותר טוב את מה שהוא עושה בגילו. אז מה הבנאדם צריך יותר מזה. הבן שלו, משה, לומד משפטים במנצ'סטר, הבת, הילה, תופסת ראש כבר חצי שנה באמריקה הדרומית. הכל בסדר.

- לא רצית להיות פעם ראש עיריית ירושלים?

"רציתי, ועכשיו יש אולי הזדמנות. מפלגת העבודה הציעה לי לרוץ בראש הרשימה שלה, והבחירות בשער.

- אז?

"אני מתלבט. מדבר איתך על הטלוויזיה ומתלבט אם כדאי לי לרוץ לראשות העירייה. מה אתה אומר, כדאי לי?".