איני יכול עוד

למען האמת, אין יותר כוח לדבר באינטרנט הזה שלכם. פשוט לא. אולי מחמת גילי המקשיש, אולי מכיוון שאת הסקס הווירטואלי הראשון (והאחרון) בחיי ניהלתי בעודי בחיתוליי האינטרנטיים – בסביבות שנת 95' – ואולי מכיוון שזה מכבר כיליתי די לילות וחצאי-ימים בניהול דיאלוגים מרצדים עם אנשים ונשים שכל הטקסט והסאב-טקסט הכתוב שהחלפנו בשלוש השעות האחרונות, רועדים מהתרגשות מזויפת, יכול היה להיות מוחלף בשיחת טלפון יעילה של שש דקות, אולי בגלל כל אלה ואולי לא, איני יכול עוד.

כוחי אינו עומד לי כיום לתחלופת מסרי איי.סי.קיו של למעלה משלוש דקות. רק המחשבה על תחלופת אי-מיילים ממושכת גורמת לי להתקף חוסר-סבלנות עז מהסוג הרוטוויילרי. אין – גם לא במליאת הכנסת, גם לא במהלך נאומים של אלי ישי – שיעמום גדול מזה התוקף אותי בשעה שאיזה גבב מילולי ארוך ומתחכם משוגר אלי אינטרנטית. איני מוצא עוד עניין וגם לא תועלת בניהול יחסים בין-אישיים בפורמט תכתובת.

דווקא הנס לכאורה – מה שנדמה היה כנס כשהאינטרנט נכנס לנו לראשונה לחדר השינה – שבחזרה לאחור, למילה הכתובה, לתקשורת המתוקתקת, חשיבותה של המחשבה השניה שלפני ההקלדה הראשונה וכל הג'אז הזה, דווקא כל זה נראה פתאום כטורח איום. בסך הכל, מה אנחנו כבר רוצים? להשחיז את יכולות התיקתוק או לתקשר במהירות וביעילות עם אחינו בני האדם? כי אם התשובה השניה היא הנכונה, אז בחייכם, תנו לי טלפון. תנו לי פגישה על כוס קפה. תנו לי בשר, דם, יזע ודמעות. תנו לי, כמו שנוהגות לומר הזכייניות בקשר לדרמות המקור שלהן, אנשים אמיתיים בסיטואציות אמיתיות. תנו לי ציפורניים.

וחבל לי עלי, כי נדמה שדווקא עכשיו מגלות מה שנהוג לכנות שדרות העם הרחבות את ההנאה המפוקפקת שבתיקתוק עצמן לדעת. אנשים רוצים שתקשיב להם, שתיתן את שעות המסך שייקח להם להקליד את מחשבותיהם הרוטטות לפרוטוקול האיי.סי.קיו, רוצים לשלוח לך הררי מילים ורעיונות באי-מייל, לתת לך את ה-URL לפירסום הארוך שלהם בפורום, לשפוך עליך את כל גיגית הגרפומניה הפרטית, שכמו רק חיכתה כל השנים הללו לאיזה מדיום סובלני, הכי סובלני, שיאפשר להם למצוא דרכו את הקורבנות הנוחים שייאותו, מכל הסיבות הלא טובות, לשמש ספוגים אנושיים למפלי המילים הבלתי ווקאליות.

אני נפגש עם מישהי שמספרת לי על רומנים וירטואליים שלמים, עולמות מקיפים של פנטזיות פרטיות על גברים מושלמים שפועלים במרחק מסך ומקלדת. אתם יודעים איך זה; האנשים שכאילו נכנסים לחייכם – היי, יש לכם ממש רגשות כלפיהם, עולם שלם של מחשבות ותשוקות המלווה אתכם בדרככם לעבודה ולסופר – דרך לילות טרוטים מול המחשב. האנשים שהם פיקסלים. אילוזיות. הזיות. "אבל היו לי איתם יחסים אמיתיים, זה היה אמיתי", מתעקשת האשה מולי. כן, חמודה, אני יודע על מה את מדברת. הייתי שם. ועזבתי. בסוף הפגישה היא מגלה חוסר החלטיות ממשי לגבי הצורך בהמשך הקשר בינינו. אין מה לעשות; אני כבר לא וירטואלי מספיק, ולא אחזור להיות. עדיף לה לחיות בארמון הפנטזיות שלה, המתקיים מדי לילה בשעות שלפני השינה.

באופן הזה, וגרוע ממנו, הופך האינטרנט לאבא ואמא הבלעדיים של יותר מדי אנשים יקרים; כשאתה קונה דרכו, מוצא עבודה דרכו, עובד בבנייתו, מוצא בו אהבה, פורקן וגם – אמיתיים או מזויפים ככל שיהיו – רגשות, הרי שהפכת אותו, בפועל, לכליא המחזיק בתוכו את כל חמשת חושיך הקודמים, המתנוונים, והוא משמש לך מעתה חוש בודד, מטעה. ואז, אחרי מספיק לילות מתוקתקים, כבר אי אפשר יותר. אתה – מה אתה, אני – מאבד עניין בתיקתוק כאמצעי תקשורת. אני מאמין שאנשים אמיתיים מספיק יוכלו לצאת מאחורי המקלדת מהר מספיק, ועדיין לקיים את מלוא ההבטחה הווירטואלית שהבטיחו. כל השאר – ובחיי, יש כל כך הרבה שאר – בוחרים להמשיך לשבת מאחורי המילים. ויש להם את כל הסיבות הטובות. ואני, אין לי יותר עניין בנוכחותם המילולית המייגעת בחיי. אבל די לכתוב על זה.

רענן שקד הוא מפתח תכנים ב-ynet