שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השמועות על מותה היו מוקדמות
    עובדה 1: אמנים זועמים מניחים ארון מתים בפתח ביתו של שר האוצר לשעבר. עובדה 2: יותר מ-8 מיליון איש מבקרים מדי שנה באירועי תרבות. עובדה 3: למרות הקיצוצים, בפילהרמונית עומדים בתור ונראה אתכם משיגים כרטיסים לשלמה ארצי. נכון, התרבות אולי לא בועטת, אולי לא ממש פורחת, אבל היא רחוקה מלגסוס. מצב ההייטק רע יותר, אבל הזעקה של האמנים גדולה יותר. זכות הצעקה, חובת ההוכחה

    יוסי טלגן, מנכל פסטיבל ישראל, אומר שכבר חודשים הוא מתרוצץ בין כל הפקידים והאנשים הבכירים בממשלה וברשויות, וכולם, כמו במערכון, אומרים לו תלך תבוא, תלך תבוא. אוטוטו זמנו של הפסטיבל מגיע, ורק אלוהים יודע מהיכן יבוא הכסף ואיך אפשר יהיה להרים את האירוע היוקרתי.
    מה שטלגן אומר משקף את המצב של כל התרבות הישראלית ערב יום העצמאות ה-55 למדינה: אף אחד לא שם קצוץ על מה שנקרא כאן תרבות. ממש אף אחד. איך יודעים את זה? פשוט מאוד: נתון יבש אומר שתמיכת המדינה בתרבות היא 0.15 אחוז מתקציב המדינה. בצרפת, לשם השוואה, התמיכה היא בגודל אחוז אחד מהתקציב. נתון נוסף: בין השנים 2003-2001 קוצץ תקציב התרבות ב-100 מיליון שקל. ועוד אחד: התמיכה בכל אחד ממוסדות התרבות קוצצה ב-25 עד 30 אחוז לכל מוסד.
    לפני כחודש הנהיג יורם חטב, יור ארגון שחקני המסך (שחם), מאבק מיליטנטי של אמנים נגד קיצוץ הממשלה במוסדות התרבות. במסגרת המאבק הונח ארון מתים בפתח ביתו של מי שהיה אז שר האוצר, סילבן שלום, כדי ליצור רושם שהתרבות הישראלית מתה. מצבה של התרבות הוא מראה לחברה הישראלית כולה, למצב המדינה, לכאוס הכלכלי והחברתי. מצב התרבות רע פחות ממצב ההייטק, אבל הזעקה של אנשי התרבות גדולה יותר. דיבורם של האמנים אמנותם, וצעקתם מהדהדת, מגיעה לכל מקום ויוצרת את האפקט הרצוי. ולמרות הכל, התרבות נושמת ופועלת. אולי לא בועטת, אולי לא ממש פורחת, בוודאי ידעה ימים טובים יותר, אבל רחוקה מלגסוס. ולכל זה אפשר להוסיף נתון מדהים נוסף: יותר מ-8 מיליון איש מבקרים מדי שנה באירועי תרבות שונים בארץ.
    אז מה בעצם קורה פה? ניסינו לתת תשובה לשאלה בבדיקה שערכנו בשמונה מוקדים. אין כאן תשובה גורפת לשאלה. יש הגיגים, ניואנסים, נסיונות לצייר תמונה של התרבות הישראלית 2003, כל מרואיין ונקודת המבט שלו.

    פסטיבל ישראל

    "פעם ראשונה", אומר המנכל טלגן, שאני לא מקבל גרוש מאף אחד לפסטיבל היוקרתי הזה. אף אחד לא העביר שקל. הפסטיבל לא מעניין אף אחד. כולם מצפים שהעניינים יסתדרו מעצמם, שכבר מישהו יארגן הכל. כל הפקידים בממשלה, בעיריית ירושלים, אלה שאחראים על העברת כספים, מה אכפת להם. הם הולכים הביתה שמחים וטובי לב. אתה יודע, סימפטומים של ראש קטן. המזל שלי שיש לי שם טוב בבנקים. שהארגון שלנו ידוע כארגון מסודר, שמכירים אותי כאדם אמין, שבניגוד לארגוני תרבות אחרים אני לא מושך גרעונות בלי הכרה, כך שהבנקים איפשרו לי משיכת יתר של מיליון וחצי שקל, והסתדרתי איכשהו.
    כדי לא לעמוד מבוישים מול ביטולים של מופעים מחול ברגע האחרון, החליטה הנהלת הפסטיבל כבר לפני מספר חודשים שהאירוע כולו יהיה על טהרת הישראליות. "כדי למנוע קריסה מוחלטת", מסביר טלגן, "החלטנו לבטל את כל האלמנטים הבינלאומיים. לא היו לנו מקדמות לתת לאמנים מחול, וגם פחדנו לא לעמוד בהתחייבויות. רצינו למנוע מראש נזק כלכלי ותדמיתי למדינה, ותאמין לי, כבר עמדנו בפני חוזים עם האמנים הכי גדולים בעולם. ממש לפני החתימה ביטלנו את החוזים. פחדנו גם שאמנים יבטלו את ההגעה שלהם בגלל המצב הבטחוני. הפתרון שלנו היה ללכת על יצירה ישראלית, להעביר מסר שלא מזניחים את היצירה הישראלית, שלמרות המצב הקשה אנחנו מעודדים אמנים מקומיים ונותנים להם במה להתבטא. מחשבה רבה הוקדשה גם לנושא של מחירי הכרטיסים, בגלל התקופה הקשה. מחירי הכרטיסים הורדו ל-80 שקל לכל מופע. למופעים בבריכת הסולטן המחיר יהיה 10 שקלים, כשלמופעי החוצות הכניסה חופשית".
    טלגן אומר שמצב קשה כל כך לא זכור לו. בעיקר הוא נחרד מחוסר האכפתיות של האנשים שאמורים לדאוג למערכת התרבותית כאן. "כל אחד מתכסה בתירוצים שונים ומשונים, ואנחנו, האנשים שצריכים להוציא לפועל את העשייה התרבותית, נותרים עם תחושת תסכול וחוסר אונים. ולמרות הכל, הפסטיבל ייצא לדרך ואין לי ספק שהוא יהיה מוצלח כמו בכל שנה".

    תיאטרון הבימה

    מה המצב, אני שואל את יעקב הכהן, דובר התיאטרון. "לא משהו", הוא עונה. "פיטורים המוניים, ביטול הזמנות". התיאטרון קורס? אני שואל אותו. "לא צריך להגזים", הוא אומר, "אבל מהמשכורות של מרס קיבלו השחקנים רק 80 אחוז".
    מילים כמו 'קריסה' ו'התמוטטות' רחוקות מאוד מהתיאטרון הלאומי. מה שכן, בזמן האחרון שומעים שם את המילה 'קומבינה'. למשל, אוטוטו הולכים להעלות שם הפקה יוקרתית של המחזמר הבריטי 'ללכת עד הסוף', שמדברים עליה כעל שלאגר בטוח. "כדי לנסות לצוף מעל פני המים בצוק העיתים", מתנסח הכהן בזהירות, "עשינו שותפות עם איש עסקים, שרגא בר, 50-50. עד לפני שלוש שנים עמדה התמיכה הממשלתית בתיאטרון הבימה על 21 מיליון שקל, ואז היא ירדה ל-14.7 מיליון, כך שגם מספר ההפקות השנתי ירד מ-14 ל-9".
    אבל הכהן אופטימי. עוד מעט יעלו בהבימה את 'קופסה שחורה' על פי עמוס עוז, הצגה שבוודאי תמלא אולמות, ומוני ובראבא יתאחדו בהצגה חדשה של ניל סיימון.

    - פריחה?

    "אל תיסחף. אתה יודע באיזה מאמצים אנחנו עושים את זה? רק שיתופי פעולה עם תיאטראות אחרים מאפשרים לנו להפיק את ההצגות הללו. את 'קופסה שחורה' הצלחנו להפיק תוך שיתוף פעולה עם תיאטרון באר שבע שקנה מראש 30 הצגות, ואת ניל סיימון הצלחנו להרים אחרי שתיאטרון הצפון נכנס כשותף וקנה 26 הצגות. אין ברירה, מאלתרים, מגרדים, וככה מצליחים לשרוד".

    התזמורת הפילהרמונית

    אמרנו, ניקח את הפילהרמונית כמשל. הרעיון היה לקחת משפחה שוחרת מוזיקה שביטלה את המנוי שלה לתזמורת בגלל המצב הכלכלי. מהדקים את החגורה, חוסכים בתקציב התרבות המשפחתי. בפילהרמונית לא מנסים אפילו להסתיר את החיוך. "ברוך השם", אומרים שם, "אנשים קונים כרטיסים. לדניאל אורן לא היו מקומות אפילו בעמידה. הקהל זורם בהמוניו".

    - אין ביטולים בכלל?

    "אולי יש", אומרת הדוברת דליה מרוז, "אבל לא על רקע כלכלי. אנשים אולי עברו לאופרה. נפתחו אפשרויות חדשות. גם אנחנו התגמשנו. עשינו כל מיני פרויקטים שנועדו להקל על הקהל. יש לנו, למשל, סדרה של שבעה קונצרטים בשבע בערב, או שישה קונצרטים בשתיים בצהריים, ואנשים בוחרים את הרצוי להם".
    חנוך רון, מבקר המוזיקה של 'ידיעות אחרונות', רואה את הדברים קצת אחרת. "שים לב", הוא אומר, "שבקרב הקהל שלנו לא תמצא איש שביטל את המנוי שלו". 'הקהל שלנו', לפי רון, הוא שוחרי המוזיקה הקלאסית, שנבדלים משוחרי המוזיקה הקלה. "במוזיקה הקלה הולכים למה שיש: לארצי או לחדד או לריטה. אבל לאוהבי המוזיקה הקלאסית זה כמו מזון, זה המזון הרוחני שלהם, ולא משנה מה יהיה המצב הכלכלי, אדם לא יכול לחיות בלי מזון, ומי שאוהב מוזיקה קלאסית לא מסוגל להתקיים בלעדיה. לכן, אם אתה מחפש פגיעה בתחום המוזיקה הקלאסית, לא תמצא".

    איגודי השחקנים

    ליענקלה מנדל, יור אגודת אמני ישראל (אמ"י), אני מפריע באמצע צילומים. ככה הוא אומר לי, לפחות. אני מבקש ממך, אני אומר לו, תביא לי שחקן מובטל, אחד שלא מוצא עבודה, שיספר על מצב השחקן הישראלי ערב יום העצמאות. מנדל מסרב. "אנחנו באמי שומרים על השחקנים", הוא אומר, "לא נחשוף אף שחקן במצוקה".
    יורם חטב, יור ארגון שחקני המסך, לא אוהב את אלמנט 'הגופה המדממת'. כך הוא מכנה את נטיית התקשורת להביא את הפן האנושי, הכואב יותר, או הצהוב, בסיפור של סקטור במצוקה. "קודם כל", הוא אומר, "אנחנו נמצאים בתקופה עדינה מאוד, בעיצומו של מאבק. יש לנו הידברות עם הממשלה עכשיו, וכרגע אנחנו לא יורים. זה יזיק למאבק שלנו. אנחנו נגד יחצון המאבק שלנו כמשבר פרסונלי, למרות שהמשברים הפרסונליים אצלנו, חבל לך על הזמן, כמו המשברים בכל סקטור אחר בארץ. יש סקטורים שמציגים אנשים בצורה קטסטרופלית: לאנשים אין מה לאכול. אנחנו רוצים להתמקד בפגיעה בתרבות כערך עליון. אנחנו מדברים על הנשמה היתרה של התחום הזה. בראיונות רדיו אפשר לשמוע כל מיני אנשים שנפגעים קשות מהמצב. אצלנו תהפוך ותהפוך, לא תמצא נפגעים כמוהם. אז אם אתה אומר לי, תביא גווייה שותתת, אז אני מבין אותך, אבל כרגע זה לא משרת אותנו.
    "עד עכשיו עשינו מה שעשינו, ירינו. עכשיו אנחנו בפסק זמן, נותנים הזדמנות להגיב. אני לא רוצה לירות. שים לב לכרזה שתלינו בזמן ההפגנות. לא כתבנו שם 'מחסל התרבות', אלא 'מחסלים את התרבות - מה אתה עושה, אדוני ראש הממשלה?'. אנחנו אומרים לשלטון: אנחנו מזמינים אתכם להציל את הדבר הנהדר הזה, שעוד מעט מתמוטט".

    תיאטרון גשר

    בדיוק כשאני תופס את אורי לוי, מנכל התיאטרון, הוא עסוק ב"רדיפה", ככה הוא אומר, אחרי כספים שמגיעים לתיאטרון מכל מיני גורמים. "אם אני לא ארדוף אחרי אנשים, אז תגיד לי אתה מאיפה אקח כסף לשלם משכורות לשחקנים שלי".
    נתון: בתיאטרון גשר קיצצו מאז 2001 קרוב ל-32 אחוז. "תראה", אומר לוי, "אני לא אומר שלא צריך לקצץ מהתיאטראות, אבל למה לנו צריכים לקצץ כפליים מלשאר"?.

    - מתמוטטים?

    "המזל שלנו שיש לנו את 'העבד', הצלחה אדירה. ההצגה הזו מצילה אותנו מקריסה".

    - המצב הבטחוני הרס אתכם?

    "לא ממש. בתקופת הפיגועים פה ושם ביטלו. התגברנו. הבעיה הגדולה היא הקיצוץ. האמת היא שבעצם אין בכללל סבסוד לתיאטרון. אנחנו מקבלים 5.2 מיליון שקל, ומחזירים לממשלה יותר מ-4 מיליון כמיסים".

    - יש פיטורים?

    "לא, ממש לא. גשר עובד בצורה שונה משאר התיאטראות. אנחנו לא עובדים על כמה הצגות במקביל. יש לנו בסך הכל שתי הצגות גדולות, ואין אבטלה סמויה. כולם עובדים. זה תיאטרון צנוע. אף אחד לא מקבל משכורת של דולרים. אבל אנחנו לא מתפשרים על האיכות האמנותית שלנו. לא מזמינים הצגות של ניל סיימון במטרה לשבור קופות. זה הכי קל. ואגיד לך עוד משהו מאוד חשוב: לא שמעת מאף אחד מהמנהיגים הפוליטיים שהוא יוצא להגנת התרבות בארץ. אתה יודע למה? הם פוחדים שיאשימו אותם בתמיכה באליטות האשכנזיות. זה לא פופולרי. ואני אומר: חבר'ה, תירגעו, מדובר בהאשמה דמגוגית. ועוד נתון מדהים אני רוצה לתת לך: גם בתקופות הקשות הציבור הולך לתרבות. אף אחד, ממש אף אחד, לא מוותר".

    מרכז סוזן דלל

    "המצב קשה", אומר, ולא מחדש, יאיר ורדי, המנהל. "לפני עשור גרתי מרחק יריקה ממרכז התרבות שבשכונת נווה צדק בתל אביב. אני זוכר את ימי ההפנינג הענקיים בקיץ, מיליון איש מפוצצים את הרחבה, בירות, מוזיקה, מה לא. עכשיו העניין נגמר. הכיכר ריקה".
    ורדי אומר שזה לא רק העניין הכלכלי. טעם הקהל השתנה. אנשים נוטים לעוף מהעיר, ללכת על הפריפריה, וגם פחות אוהבים אירועים המוניים. "ומצד שני, הכל בצמצום. מ-12 פרויקטים בשנה ירדנו לחמישה. אנחנו נזהרים מאוד. בוררים. הורדנו פרסום ארצי לכמעט אפס, מצמצמים בהפקה. יש רגרסיה מתמשכת. דבר גורר דבר. העסק מאוד עצוב. ובעיקר יש תחושה שהחלום הזה, והחזון של סוזן דלל, עלול להיגמר".

    סימפונט רעננה

    היא התזמורת הגדולה בארץ אחרי הפילהרמונית, והיא מוערכת מאוד בארץ ובעולם. אורית פוגל, המנכלית, אומרת שכבר ארבע שנים לא העלתה התזמורת את מחירי הכרטיסים. מצד שני, הקיצוץ מכרסם בכל חלקה טובה שם. "אנחנו בבעיה", היא אומרת, "כי זה לא נכון להפוך אותנו למוצר אליטיסטי".
    פוגל מדברת על תחושה של חוסר ודאות ו"פחד גדול, בהנהלה ובקרב הנגנים". ה-11 בספטמבר, המלחמה בעיראק, הביטולים של אמנים מחול, הפגיעה הענקית בתקציב: פוגל מונה אחת אחת את הגזירות משל היו מכות מצרים.

    - ופתרונות?

    "החשיבה הלאומית צריכה להשתנות. ההתייחסות לתרבות כאן מזלזלת. אתה יודע מה משגע אותי? אפילו במשטרים הכי חשוכים, אפילו אצל היטלר ומוסוליני, הכירו בכוח של התרבות. כאן ראיתי לפני הבחירות כסאות ריקים בכנסים הפוליטיים, ובאותה עת, אולמות הקונצרטים והתיאטראות מלאים, מפוצצים. תראה את העולים מרוסיה: תרבות אצלם היא דרך חיים. הם חוסכים לחם מהפה שלהם, העיקר לצרוך תרבות".
    המילה 'סגירה' מפחידה אותה. איכשהו היא מחכה לנס. עיקר הפעילות של התזמורת שלה הוא מחוץ לרעננה. ב-2002 שמעו אותה יותר מ-125 אלף איש.

    פופ-רוק

    מירי בן יוסף, אשת יחסי ציבור שמייצגת הרבה שנים פלחים נרחבים ממה שקרוי 'מוזיקה קלה', אומרת שאצלה המצב ממש טוב. מצד אחד, זו לא חוכמה גדולה, כי הלקוחות שלה הם אמנים מובילים כמו שלום חנוך, שרית חדד, יהודה פוליקר ושלומי שבן. מצד שני, אמנים רבים מתלוננים שאיש לא חפץ לשמוע אותם, והם נאלצים לכתת את רגליהם בקצוות הארץ כדי להתפרנס.
    אבל מצד שלישי, אומרת בן יוסף, קהל היעד של אמני הפופ והרוק הוא בני נוער, כאלה שלא מתחבטים בבעיות משכנתה, שכר דירה או פרנסה, ובמחיר של דמי כיס או שכר שמרטפות יקנו כרטיסים לשוטי הנבואה או לריטה. התוצאה היא שמצבם של רוב הזמרים, או לפחות המובילים שבהם, נסבל.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרב יודילוביץ'
    אמנים מפגינים מול בית שר האוצר
    צילום: מרב יודילוביץ'
    צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
    יענקלה מנדל. באמצע צילומים
    צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
    אורית פוגל. "ההתייחסות לתרבות כאן מזלזלת"
    יורם חטב. "אנחנו בפסק זמן"
    לאתר ההטבות
    מומלצים