היא נוסעת!

שוקי אומר לי "לנפח" את המצמד מספר פעמים לפני השחרור. "הוא קצת מקולקל", אומר לי הבעלים הגא. אני אכן משתדל, באמת, שולח שמאלית אדירה עמוק מתחת להגה, לוקח אוויר, ולוחץ בכל הכוח על דוושת המצמד הכי כבדה שפגשתי מאז ומעולם. "שלוש לחיצות יספיקו" אומר הנוסע שלצדי… אבל השילוב כה חד ומיידי, עד ששבריר שנייה לפני שהצלחתי בכלל להזיז את הרגל שוב, מקרטעת הסוסיתא האדומה-לבנה ודוממת. כאילו היא מנסה להבהיר לי שלא נועדנו זה לזו.
בפעם השניה אני למוד ניסיון, והגישושים ההדדיים ביני וקופסת סיבי הזכוכית עולים יפה. שילוב להילוך ראשון, קפיצה קלה במקום, אבל אנחנו לפחות מתקדמים בעזרת כוח מנוע. ההתרגשות גדולה – "זו סוסיתא" אני ממלמל לעצמי, והיא נולדה עוד לפני.
אבל מנוחה אין, כי הילוך ראשון קצרצר מכריח אותי להעביר לשני. אני רוכן לפנים, ממש מתכופף לעבר בורר ההילוכים הארוך והמכוער למראה, זה המזדקר בעקמומיות מהרצפה, הרחק-הרחק לפנים. אבל האתגר האמיתי עוד לפני – הילוך שלישי.
כיפוף גב קל, תזוזה ארוכה מאוד של היד ימינה, ללא קפיץ שמדריך את הבורר. אם הייתה יושבת לצדי טרמפיסטית, כבר הייתי בכלא בעוון מעשה מגונה בכוח. אבל לידי נמצא שוקי פסח, חבר מועדון החמש ובעליה המאושר של הסוסיתא שבידי. ובמקום להפגין דאגה כנה, הוא דווקא צועק בהתלהבות: "זהו, זהו, תן גז, תראה איך הוא מושך".

היסטוריה

הסוסיתא של שוקי פסח ירדה מפס הייצור (נו טוב, אם אתם מתעקשים לקרוא לו כך) לפני כמעט 41 שנים, בדצבר 62'. וכפי שמבהירה לוחית הרישוי בת חמש הספרות, המכונית הזו היא מהישנות מסוגה שנעות על כבישי הארץ. וכדאי כבר עכשיו להבהיר. זו הגרסה המסחרית, ללא חלונות מאחור. וכן, עיניכם הרואות, היא צבועה אדום-לבן, שילוב קטלני שמוגדר כאן ברשיון הרכב כ"רב-גווני". וכמובן, היא הופיעה כבר במספר סרטים בתפקיד ה"מכונית מהתקופה", האחרון שבהם - עדיין בשלבי עריכה- הוא "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר.
והמפגש הראשון מעט מפתיע אותי. זו בשום פנים ואופן לא פעם ראשונה שאני פוגש במכונית הישנה, כזו שריפדה היטב חלקים רבים מילדותי. ובכל זאת, כאשר היא חונה באמצע רחוב ישראלי טיפוסי, היא נראית קטנה יותר, שברירית ומצחיקה כאחת. וודאי לא מסחרית-עובדת, כפי שראינו בה אז. קצת יותר צעצוע, קצת פחות אמיתית.
בעיני יש בה מעין כיעור יפה, תמימות-של-פעם, המון אופי. כי אי אפשר הרי להתעלם ולהישאר אדיש למראה סבכת המצנן הגדולה והמחייכת, לצד הפנסים הפשוטים. אגב, מפתיע אותי גם לגלות לפתע כי פגושים של ממש לא היו לסוסיתא, אלא רק צמד בליטות מעוטרות גומי, באופן ברור חלק מהמרכב.

הפשטות

אבל ההלם האמיתי מגיע בכניסה לתא הנוסעים. אם אפשר לכנות כך את החלל הכל-כך פשוט. איני זוכר כיצד, אך לפני שנים רבות נודע לי כי יוצרי הסוסיתא עמלו רבות כדי להפוך את חלל הפנים למהודר יחסית. אלא שכאן ועכשיו נראה כי מדובר היה בבדיחה, ולא אחת מוצלחת במיוחד.
ככה זה. ליד הסוסיתא בה אני יושב כרגע, אפילו פיאט פנדה או מיני מקורית נראות כמו מרצדס לפחות. מונחים כמו "סביבת נהג" או "הנדסת אנוש" פשוט לא שייכים לכאן. למי שירד זה עתה ממכונית מודרנית ממוצעת, קשה להאמין עד כמה היא פשוטה. ובעיקר קשה להבין איך נוהגים בה, שלא להזכיר חיים עמה.
גלגל ההגה מחובר למוט חשוף, מאחוריו מד מהירות עגול הכולל גם מד חום ודלק קטנים. וזהו, בעצם. אל מוט ההגה מחוברת באופן כמעט-מקרי ידית קטנה ומצחיקה. שוקי מבטיח כי לא מדובר באלתור, אלא שזו ידית איתות מקורית, אחת שמכריחה אותך להסיר יד מההגה ולגשש אחריה.
כמובן שאין חיווי בלוח המחוונים, וכמובן שהידית לא חוזרת לבד, וברור שרעש המנוע חזק מהתקתוק. וזו הסיבה שאני שוכח אותה פועלת זמן רב אחרי הפניה. אגב, גם "האור הגבוה" שמופעל בעזרת לחיצת מגף על מתג גדול ברצפה, לא זוכה לחיווי. "רואים שזה פועל" אומר לי שוקי, "על חלקה האחורי של המכונית לפנים".
והפשטות ממשיכה גם אל דפנות הדלתות, הנראות כמו הרכבה זמנית של לוח פלסטי זול. למעשה, אין בהן אפילו ידיות האמורות לסייע בפתיחה וסגירה. את מושב הנהג חסר התמיכה וקצר המשענת אי אפשר לכוון, ומפריע לי היעדרה של רצועת בטיחות.
אבל המושב המצחיק באמת הוא הספסל המתקפל מאחור. זה נראה כאילו יועד במקור לגנון פעוטות מבחינת מקום, וברור שהיום לא היה זוכה לשום אשור בטיחות, גם לא לחלקה האחורי של מכסחת דשא. אבל הוא מתקפל בקלות, ומותיר שפע מקום למטען. מה שמסביר מייד מדוע "בעלי מקצוע" אהבו את המכונית.
פלסטיק פוטוגני? לא כאן. מערכת שמע? עם רעש כמו שמייצרת הסוסיתא, ממילא לא תשמעו כלום. יש מאפרת ניקל בוהקת, ומעבר לה הכל פח, סליחה, פיברגלאס חשוף בצבע הרכב. שקע ההתנעה דווקא קל לאיתור, אך המפתח המקורי נראה כאילו נלקח ממנעול ישן, מאד-מאד ישן, של אופניים. בחיי שאיני מגזים.

יאללה נוסעים

אבל משיכה ב"צ'וק", סיבוב קל של המפתח, ובאופן מפתיע מתעורר מנוע הפורד הקטן מייד לחיים. כרגיל במכונית עתיקה, וקצת יותר במקרה של הסוסיתא, התחושה הזו של "היי, היא באמת נוסעת" תמיד מפתיעה אותי. ויחסי העברה קצרים בתיבת ההילוכים, יחד עם מבנה קליל, מראה קובייתי ותחושות, ריחות וקולות, מבהירים כי היא אפילו מאיצה מהר משחשבת.
אגב, אין לי מושג לאיזה מהירות אנו מגיעים, כי מד-המהירות מסים את דרכו ב-120 קמ"ש, ובכל מקרה כלל אינו עובד. אבל אין לי ספק ש-70 קמ"ש מרגישים כאן כמו 180 במכונית מודרנית. מנוע הפורד רועש ומטרטר, ומהדיפרנציאל מאחור נוספים רעשים ושריקות. וזה עוד לפני שמערך המתלים מחליט להשתתף בקונצרט.
אבל מה שמדאיג אותי הרבה יותר, לפחות כאשר אני נע ברחובות הרצליה, הוא החופש העצום בתנועת ההגה. ברגע הראשון נראה כאילו המכונית בה אני נוהג נוסעת לאן שהיא רוצה, לא לאן שאני מכוון אותה. כאילו ההגה כלל אינו מחובר לגלגלים הקדמיים, כאילו גם אין לה כוונה להיענות לי בעתיד הנראה לעין.
רק אחרי משיכה ודחיפה ועוד משיכה של גלגל ההגה נדיב-המידות, מגיעה תגובה ראשונית. אלא שאז היא עצבנית מהצפוי. וככל שהמהירות עולה, כך מרגישים בפחות ופחות יציבות. לביטחון לא מוסיפה מערכת הבלימה - ללא מגבר כמובן - שכמעט כמו המצמד, דורשת לחיצה חזקה כדי לגרום לתגובה כלשהי.
מראות הצד המקוריות שעל הכנפיים כל-כך רחוקות לצדדים, עד כי קשה לי לראות משהו דרכן. וכאשר הערב יורד, הופכת כל מכונית שממול למקור סנוור מיידי, בעיקר עקב שמשה קדמית אנכית ומיושנת. ומה כל זה אומר? שלפחות את הטלפון הסלולרי אתה לא תפעיל. לא רק בגלל הרעש, אלא בעיקר בגלל הריכוז הנדרש בנהיגה, בתכנון נכון של פעולות.

יאללה, נפרדים

וכך, מעבר מיידי מהסוסיתא לסופר-מיני זריזה בסוף הנסיעה, כמעט וגורם לי לחורר פתח גדול ברצפת המכונית. לא בעת לחיצה על המצערת כמובן, אלא בזמן לחיצה על המצמד והבלם. ולפחות ברגע הראשון היא מרגישה לי כמו המכונית המפוארת ביותר בעולם. זה מה שפרופורציות עושות.
אין ספק כי הנהיגה בסוסיתא דורשת הרבה יותר עבודה שחורה ומאמץ, בוודאי מזה לו רגיל נהג של שנות ה-2000. למעשה, מתוך לאנטיס ממוזגת ואוטומטית כמעט ולא ניתן אפילו לדמיין את חווית הנהיגה בסוסיתא.
אבל עבורי זו בהחלט חוויה מרגשת. הסוסיתא אמנם אינה מייצגת נאמנה של שנות השישים, כי גם אז הייתה פשוטה וספרטנית ממרבית המכוניות שנעו על הכביש. ובכל זאת, יש בה משהו נעים, חמים ותמים, המחזיר אותך לשנים ההן.
ובכל זאת, כאשר נטרקת דלתה של המכונית באדום לבן, אני מגלה שאין בי שום עצב על כך שלא קמו לה יורשות. ככה זה. כמו מטוסי קרב וטלוויזיות, יש דברים שהגויים עושים טוב מאתנו.

תודה מיוחדת לשוקי פסח (בעל הסוסיתא) ובני הספל ממועדון החמש