הנשים בוכות בלילה

כשפרצה מלחמת יום כיפור היה אודי – היום בן 50 – קצין צעיר במילואים, סטודנט לכלכלה, נשוי לתמי ואב ליעל, בת חמישה חודשים. מראות הזוועה שראה בחווה הסינית, מותם של רבים מחיילי הגדוד שעליו פיקד ותחושת חוסר האונים היו עבורו קשים מנשוא.
כשהמלחמה נגמרה הוא השתחרר וחזר לכאורה לשגרת חייו. הוא סיים תואר ראשון והתחיל לעבוד בבנק ישראל. במשך הזמן נולדו לבני הזוג עוד שתי בנות והחיים נראו טובים. עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1983, ללא סימנים מוקדמים, קרס אודי. פתאום הציפו אותו בהבזקים שברירי זיכרון ממראות הקרב.
"הוא התחיל להתנהג מוזר", משחזרת תמי, "עד שהפסיק ללכת לעבודה והסתגר בחדר. באמצע שיחה, למשל, הוא היה מתחיל לצרוח פתאום". פסיכיאטר אבחן שאודי לקה בתסמונת הלם קרב מאוחר. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואוזן באמצעות תרופות. כשהשתחרר, הכיר בו צה"ל כנכה על רקע נפשי והוא התחיל לפקוד את 'בית הלוחם', שהפך לבית שני עבורו.
"הגבר שהיה לי, הבוטח, הדומיננטי, זה שתמיד נשענתי עליו, הפך לילד מבוהל, עצבני ומרוכז בעצמו", מספרת תמי. "בנוסף לשלוש הבנות טיפלתי גם באודי הילד, טיפול יומיומי ורצוף שכלל הסעות לחוגים ומהם והשגחה קפדנית על כל פעולה שעשה, כמו נטילת תרופות בזמן והתאמת בגדים.
"רק עכשיו, כשאנחנו בטיפול זוגי במרכז 'רעות', אני שמה לב שבמשך כל השנים כולם דאגו לאודי הגיבור המסכן והשאלה הבנאלית היתה מה שלומו, אבל בשלומי איש לא התעניין. הקשיים שלי, התסכול שלי, לא זכו להתייחסות. רגשי האשמה שהציפו אותי מנעו ממני לשתף חברות בתסכול הגובר שהרגשתי. כי מאישה מחוזרת ומינית הפכתי בעל כורחי למטפלת ולאמא, שחיה לצד מישהו שכבר לא דומה לגבר שהכירה".
גם את אמנון, גבר מרשים בשנות ה-50 לחייו, פגשנו במרפאה לשיקום מיני במרכז 'רעות' בתל אביב, שם הוא לומד להביע רגשות ולגעת. גם הוא נלחם במלחמת יום כיפור בחווה הסינית. הוא היה אז בן 25, בסיירת הצנחנים. "אני הסיפור הקלאסי", הוא מתאר. "חברים שלי מהשירות הסדיר נהרגו לידי. השתחררתי, וחצי שנה אחר כך, כשכבר חזרתי לעבודתי בחברת נסיעות, התחילו הבעיות. הרביתי לבכות, ורעשים פתאומיים, כמו רעש מטוס, גרמו לי להישכב על המדרכה. הוצפתי חרדה עד שמרוב סיוטים התחלתי להשתין במיטה. כמאצ'ו התביישתי לספר לחבר'ה, וגם בקרב הרופאים עוד לא היתה מודעות לתסמונת הלם קרב".
הוא טופל בתרופות הרגעה, ובשלב מסוים נשא אישה וקיווה שהסיוט מאחוריו. "אבל בכל פעם שניסיתי לגעת בה ראיתי בעיני רוחי את חברי המתים סביב המיטה", הוא אומר. "אשתי לעגה לי וכינתה אותי בכינויי גנאי, ולבסוף התגרשה ממני. התחתנתי בשנית ונולדו לנו שלושה ילדים, אבל לא יכולתי לגעת בהם. בלילות עמדתי ליד המיטות שלהם ובכיתי, כי הבנתי שאני אבא לא טוב".
באותו שלב המליצו לו הפסיכיאטרים שטיפלו בו לפנות יחד עם אשתו לטיפול זוגי ומיני. בטיפול, החדש יחסית, למדה אשתו להכיל את הסיוטים שלו, והוא למד לראות גם את הצרכים שלה. "לימדו אותי דמיון מודרך, למשל לדמיין שאני באיי סיישל לצד אשתי, ולשם המתים לא יגיעו. למדתי לשלוט על ההזיות שלי ולראות את אשתי כאישה, לא כאויב, כי כשאני נתון בהתקף, אם היא רק נוגעת בי אני עלול להתקיף אותה, כי נדמה לי שהיא חלק מצבא".
בזכות הטיפול הרוויחה אשתו בעל. "הוא למד לגעת, לקבל מגע, לדבר, לטייל, לדעת ולהבין שאני אישה, שאני אדם עם צרכים ומאוויים", היא מספרת. "בזכות הדמיון המודרך הוא למד גם לספק אותי, לאו דווקא בחדירה".

האישה הופכת לאמא ומטפלת

שנה, 10, 20 ואפילו 30 שנה אחרי האירוע שריסק את נפשם, הם באים לטיפול בניסיון להחזיר לעצמם ניצוץ של מי שהם היו פעם, בבית ובמיטה. אירוע שממנו הם חזרו שלמים בגופם, אך הותיר מאחור את חוסנם, גבריותם ויכולת ההתמודדות שלהם. הם מוגדרים כלוקים בתסמונת פוסט טראומטית, הלם קרב בלשון העם.
את המחיר משלמים גם בני משפחתם ובעיקר האישה, שמעגלי ההדף מאותה פגיעה נפשית מקיפים גם אותה. וכך מאישה מחוזרת ומינית היא הופכת ל'אמא של', למטפלת, לסופגת העלבונות, לזו שבגיל 20-30 נדרשת לוותר על נשיותה ועל האינטימיות בחייה, וצריכה לתת ולתת ולתת. מחיר התסכול גבוה אך מוצפן היטב.
אבל כעת, לראשונה אחרי שנים ומלחמות רבות, יותר ויותר נשים של הלומי קרב מגיעות לטיפול פרטני וזוגי כדי לבקש עזרה גם בשביל עצמן, בתקווה לחזור להיות נאהבות ומאהבות. הטיפול ניתן על ידי ד"ר רפי חרותי, מומחה לרפואה שיקומית, מנהל המרפאה לשיקום מיני במרכז 'רעות' בתל אביב, ואנשי צוותו, וקיים בארץ רק שלוש שנים. בטיפול פורקות הנשים את הפצצה שישבה שנים ארוכות בבטנן. טיפול איטי, עדין ומתחשב מצליח לשחזר חלקית את הקשר שהיה בינן לבן זוגן.
ד"ר חרותי מספר על התסמונת ומחירה: "תסמונת הלם קרב היא תגובה על מאורע דרמטי, המתבטאת בקריסת מנגנוני ההתמודדות. הדבר מתבטא בקשיים בתפקוד החברתי, המשפחתי, האישי, המיני, כולם יחד או חלקם. התסמונת מאופיינת בפלאשבקים מהטראומה, החוזרים ומציפים את הלוקה בה גם 20 שנה ויותר אחרי האירוע.
"הלוקה בתסמונת הזו מוצף חרדה, אינו מסוגל לחוות ולהביע רגש, פוחד מאינטימיות ומפתח אדישות והתנהגות של הימנעות. סף הגירוי שלו נמוך והוא סובל מהתקפי זעם קשים, מקשיי ריכוז, מחשדנות יתר ובמקרים מסוימים אף מאלימות ומנטייה להרס עצמי. לכולם יש רגשי אשמה חריפים, למה ניצלתי, למה הם מתו ולא אני, וכדומה.
"המונח הלם קרב הושאל ברבות השנים לחוויות קשות אחרות, כמו תאונות דרכים ופיגועים. היום הטיפול נעשה מיד, דקות אחרי האירוע, לפני שהוא מתקבע והופך לכרוני. למרפאה לשיקום מיני מגיעים החולים הכרוניים, ששנים רבות אחרי הטראומה שטילטלה את נפשם וגרמה למערכות הנפשיות שלהם לקרוס, הם רוצים לחזור לפחות חלקית למה שהיו. רוב המטופלים נזקקים לתרופות פסיכיאטריות, שמורידות עוד יותר את החשק המיני".

הבעל לומד להתייחס לאשתו

אבי בן ה-25 היה קשר באמצע שירותו הצבאי, כשהיה מעורב באופן עקיף באסון המסוקים. הוא הגיע לשאר ישוב, שם התרסקו שני המסוקים, בשעת פינוי הגופות, וכבר בשטח פעל באופן אוטומטי. מספר חודשים אחרי שחרורו הוא התחיל לסבול מנדודי שינה, ממצוקה קשה ומדימוי עצמי נמוך. הוא הופנה לטיפול נפשי, אך המשיך להתלונן על חוסר יכולת ליצור קשר עם נשים.
התסכול ותסמונת הלם הקרב עצמה גרמו לו להתפרצויות זעם. הוא התקשה לבטא רגשות, ונשים נטשו אותו. כשכבר הרהיב עוז ונכנס עם בחורה למיטה, חווה כישלון, דבר שהיווה טראומה בתוך טראומה. חבריו התהדרו בביצועיהם המיניים עם בנות הזוג שלהם, ואבי, מתוסכל ושותק, החניק צרחת זעם שעמדה בגרונו. "הוא מטופל כעת במרפאה לשיקום מיני", אומר ד"ר חרותי, "ולאט ובעדינות אנחנו בונים לו מערך ביטחון שיוכל להחזיר לו את האמון ביכולתו, בגבריותו, בערך העצמי שלו".
לפני שלושה חודשים הגיע יורם בן ה-50 לטיפול. הוא התחתן עוד לפני מלחמת יום כיפור והוליד ילדים. תסמונת הלם הקרב פרצה אצלו בפתאומיות 15 שנה אחרי המלחמה. הוא הפסיק לעבוד ואת זמנו הוציא בטיפולים שונים – נפשיים, אלטרנטיביים וכדומה.
מותש מהמראות שהציפו אותו, התרחק מאשתו. כל אימת שניסו לקיים יחסים חזרו לפקוד אותו המראות, הריחות והסיוטים. הם הפרידו את מיטותיהם, ולבסוף גם עברו לישון בחדרים נפרדים. אחרי 20 שנה ללא קשר ומין הוא רצה לשנות משהו בחייו, אך אשתו סירבה. התרגלתי כבר, אמרה לו, זו בעיה שלך.
"הוא הגיע לטיפול לבד", משחזר ד"ר חרותי, "ורצה שארשום לו ויאגרה. אבל כמובן עבדנו איתו על דברים בסיסיים, על החזרת כישורים שאבדו לו, על בניית מרכיבים אינטימיים לא מיניים בחייו. ביקשתי ממנו שיקנה לאשתו פרחים, דבר שהוא שכח לגמרי, כמו ששכח כל מיומנות חברתית וזוגית. אחר כך הטלתי עליו להזמין אותה לבית קפה. שבוע לאחר מכן הוא נדרש להזמין אותה לסרט. השיא היה כשביקשתי ממנו שבערב יטיילו יד ביד בשפת הים. הוא נבהל והתחיל להתחמק בתירוצים כמו 'איפה אחנה את האוטו'. בהדרגה התרחב הקשר האינטימי, אבל עוד רחוקה הדרך לחדר המיטות.
"גם עם האישה צריך לעבוד, כי המשבר שהיא עוברת אינו פחות מזה של בעלה. גם לה צריך להחזיר בעדינות ובהדרגה את הנשיות שאיבדה, את היכולת לקבל חזרה גבר במקום הילד שבו היא מטפלת 20 שנה. מטרת השינויים היא להחזיר את הפרט והזוג לתפקוד המיטבי במסגרת המגבלות. יורם למשל נעשה קצת פחות מרוכז בעצמו ובחוויותיו ופתוח יותר להכיל גם את אשתו, יותר אבל עדיין לא מספיק".

דימוי נשי חבול

בחלק הטיפול הזה, עם האישה, מעורבת ליאת דורי, מטפלת זוגית ומינית במרכז 'רעות'. "אשתו של הלום הקרב מגיעה אלי לטיפול כשהיא עייפה ומותשת", מספרת דורי. "הדימוי העצמי הנשי שלה מפורק וחבול והיא חיה בתחושת תסכול מתמשכת. מי שהיתה פעם אישה מחובקת ומחבקת, מינית ומושכת, הפכה לנושאת לבדה בעול המשפחה. היא סוחבת לבדה במעלה ההר את העגלה הכבדה הזו, העמוסה גם ברגשי אשמה. היא המפרנסת היחידה, האחראית הבלעדית לחינוך הילדים ולמעשה מתפקדת תפקוד יתר, שנועד לפצות על העדר תפקוד בן הזוג.
"רוב המטופלות אומרות שהן ויתרו לבעליהן ולא דורשות מהם למלא אף תפקיד, מצב שגורם לבעל חוש אובדן שליטה, ולמעשה מייתר אותו ומקבע את חוסר האונים שהוא ממילא שרוי בו בגלל הטראומה שחווה. התייחסות האישה למי שהיה הגבר שאיתו התחתנה הופכת להתייחסות לילד תלותי ותובעני שממנו לא דורשים, רק נותנים לו, וזה מאט את החלמתו ומקבע את מצבו כחולה, כאדם שלא מתמודד. חוסר הערך שלו כבעל בחיי היומיום ממשיך גם למיטה. האישה, שמאידך תומכת ומהווה עבורו בית וביטחון על חשבון נשיותה ומיניותה, מאבדת כל מקור של כוח ותמיכה.
"במהלך השנים, לצד ההתמודדות והחוזק שהיא מפגינה היא מפתחת מרירות, ובזירה המינית, שם השואה נחווית באופן מוחלט, היא מאבדת כל חשק לאינטימיות, רוך ומין. אין לה רצון וכוחות להימצא בחוויה מתסכלת נוספת, ובעצם כמה מיני יכול ילד מטופל להיות? בטיפול שהן סוף סוף מפרגנות לעצמן, רובן מדברות על תחושת החמצה וחוסר ערך נשי. אף אחת לא מדברת על הצורך במאהב, כי ברובן מקננים תחושת חובה ורגשי אשמה חריפים.
"כשאישה כבר מרשה לעצמה לבוא לטיפול, מוסרים בהדרגה המחסומים ופורץ החוצה התסכול רב השנים שהיא חווה. היא מדברת על עייפות ותסכול ועל כך שגם היא פגועת הלם קרב, שגם לה קשה וכמעט בלתי אפשרי להביע רגש, לגעת. הטיפול הצמוד לוקח ממנה כוחות, וגם אין לה צורך ללטף ולהתענג על ידי מי שסוחט אותה רגשית ופיזית.
"כשהם כבר מעיזים להיכנס למיטה, מי שהיתה פעם אישה מינית ונאהבת והפכה למטפלת מרירה מנסה לשכב עם מי שהיה פעם גבר מושך ואהוב והפך לתלותי ומעצבן. שניהם חווים תסכול, האימפוטנציה הרגשית שלהם הופכת למינית והפגיעה נחווית במלוא עוצמתה. היכולת לאינטימיות דורשת יכולת להכיל את העצמי, ומי שבמצבים אינטימיים חש מאוים לא יכול לחוות זוגיות ומיניות".
בטיפול, אחרי שפורקו המוקשים הרגשיים, מלמדים את בני הזוג אלף-בית של מגע – רפרוף, נגיעה, שילוב ידיים, חיבוק, לשבת קרוב מול הטלוויזיה, לשמוע יחד מוזיקה. "בהמשך אפשר לדבר על סיפוק ועינוג, ולא בהכרח בחדירה", אומרת דורי. "המטרה שלנו היא להחזיר להם שפה שאיבדו. שפה של קרבה וקשר, של רוך, של ביחד. המין, אם יבוא, יהיה השלמה, לא הדבר עצמו.
"אני שמחה שסוף סוף, אחרי המון שנים, גם נשים מודעות לצרכים שלהן ורוצות להתענג ולענג, לחזור למסגרת זוגית ולא רק משפחתית. הן מפסיקות להכחיש את הצרכים שלהן ולהיות גיבורות אולטימטיביות, שמכריזות בגאון אך בתסכול: הוא נפגע מההדף, אנחנו נפגענו מההדף שלו".