מנצלים את זכות השיבה

ביולי 1995 קיימה להקת משינה את סיבוב מופעי הפרידה שלה, תחת הכותרת הנוסטלגית "להתראות נעורים, שלום אהבה", כשמו של אחד הדיסקים הטובים שלה. מעריצים רבים סירבו לעכל את פירוק הלהקה המצליחה ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, אחרי יותר מעשור שנים של פעילות. הם נאלצו להסתפק בדיסק הופעה חיה, ומאוחר יותר בפירורים שנזרקו לעברם בכל פעם שאחד מחברי הלהקה השתתף בפרויקט מוזיקלי כלשהו. אבל זה לא היה זה.

לפני כמה שבועות כינסו חברי הלהקה מסיבת עיתונאים בהתראה קצרה והודיעו על איחוד מחודש. לכאורה, היה מדובר בריטואל הקבוע, שהקהל הישראלי מכיר היטב מתקדימי תיסלם וכוורת: חברי הלהקה נקלעים למשברים כלכליים, מתאחדים תוך הפרחת מנטרות אהבה מול המצלמות, יוצאים לסיבוב הופעות, מתפיחים את חשבון הבנק ומתאיידים עד המשבר הבא. אולם חברי משינה התעקשו שהם מתאחדים לסיבוב הופעות במקומות גדולים, שאחריו יוציאו דיסק חדש ולמעשה ישובו לפעילות סדירה כלהקה.

כעת מסתבר שנהר הדמעות שהגירו המעריצים היה מוגזם. חברי הלהקה מעולם לא הודיעו על פירוק, הם רק נפרדו לצורך פסק זמן. או כך לפחות טוען בתוקף יובל בנאי, הסולן של משינה, בראיון טלפוני מאולפן ההקלטות בתל אביב, שבו עובדת הלהקה על הדיסק החדש. "אני לא חושב שהתפרקנו. גם כשמשינה אמרה שזה הסיבוב האחרון שלה, קראו לזה 'להתראות נעורים, שלום אהבה: סיבוב פרידה'.

"זה היה יותר מדי, ניגנו המון שנים ביחד, עשינו עשרה תקליטים בפרק זמן של 12 שנה, היינו צמודים אחד לשני והחלטנו לקחת פסק זמן. אנחנו אנשים עם עומק וסבלנות, ופסק הזמן היה דבר חשוב. הדיבור להתאחד היה קיים מאז שהתפרקנו. שמונה שנים עברו מאז, כל אחד מאיתנו הלך לדרך עצמאית די ארוכה, עשה את הדברים שהוא אהב, ניגן עם האנשים שהוא אוהב. זה מצחיק, כי הזרז הראשוני לאיחוד מחודש של משינה, הוא למעשה המופע בארה"ב

"בהתחלה זה היה מופע אקוסטי שעשיתי עם נושי פז ואז שלומי ברכה הצטרף אלינו", ממשיך בנאי. "כך, למעשה, התחילה ההתחברות בחזרה, של שלומי ושלי, להיות ביחד ולשיר את השירים מהעבר. תוך כדי זה נפתחו דיבורים והיו פגישות עם שאר החברים. היתה לנו ההרגשה שזה הרגע המתאים".

שיא הרגש

ההרגשה נבעה גם מגל הנוסטלגיה שמככב במוזיקה הישראלית ושהוליד בשנים האחרונות את האיחודים של תיסלם וכוורת?

"לאו דווקא. כשהיינו במשינה, היו לנו גם תקופות לא נעימות. תמיד כשמציגים את הלהקה מספרים רק על הדברים הטובים והשיאים, ולא תמיד זה היה כך. אז נכון שסיימנו כשהיינו בשיא אמנותי, אבל באופן כללי היו לנו עליות וירידות. כמוזיקאים, אנחנו עוסקים במוזיקה ולא בנוסטלגיה. לא הלכנו לשירה בציבור. כל אחד המשיך ליצור, המשכנו לעשות תקליטים. אני הוצאתי שלושה תקליטי סולו, שלומי הוציא תקליט סולו, החברים ניגנו בכל מיני מקומות. המשכנו להיות מוזיקאים שמחפשים ויוצרים בכל מיני מקומות. גם עכשיו, כלהקה שהולכת להופיע ולהקליט ביחד, אנחנו בעניין של להתחדש. ברור שנשיר את השירים שלנו, אבל אנחנו גם בעניין של לגוון".

משינה עולה בזיכרון כתופעה חסרת תקדים במוזיקה הישראלית. רוב אלבומי הלהקה היו הצלחות ענקיות, עם מכירות של רבבות עותקים, סדרה בלתי נגמרת של להיטים ברדיו והופעות בגדולי האיצטדיונים בישראל. אבל את הופעת הפרידה של משינה, ב- 17 ביולי 95', לא ישכחו חברי הלהקה ורבים מהמעריצים. שלושה ממעריצי הלהקה נספו באסון, שלימים זכה בכינוי "אסון ערד", כשנמחצו על גדרות האיצטדיון שאירח את המופע שהתקיים במסגר פסטיבל ערד. מפיקי הפסטיבל הועמדו לדין וכמה מהם הורשעו בגרימת מוות ברשלנות.

מפלצות התהילה

האירוע העצוב העיב על האופן בו ביקשו חברי הלהקה להיפרד ממעריציהם, אך בעזרת רשימת השידור של גלגל"צ, נשארה משינה בתודעה היומית של המאזינים. וכדרכם של סיכומים, גם בחינת דרכה של משינה כוללת בעיקר תיאורים של הצלחות מפוארות. תקליט הבכורה של הלהקה, שיצא ב- 1985, הפך את מדינת ישראל למדינה של משינה. לא היה ילד או מבוגר שלא האזין שמונה פעמים ביום לשירי האלבום, בהם "בלדה לסוכן כפול", "עתיד מתוק" והלהיט "רכבת לילה לקהיר". חדירתה של משינה ללב שוק המוזיקה בישראל היתה חלקה, לא רק בזכות שורת הלהיטים, אלא גם בגלל היעדר תחרות. הימים היו ימי פוסטבנזין ותיסלם, ומלבד הלהקה הגרובית פופלקס, לא היו חבורות בנים שזימרו בצוותא.

שנתיים מאז אלבום הבכורה המופתי, משינה נפלה בדיוק מרהיב למלכודת האלבום השני. משינה התעקשה להביא אלבום מהורהר ורציני, בהיפוך גמור לאלבום הבכורה הקצבי ועתיר ההומור. נכון שהאלבום הניב להיטים כמו "שלח לי מלאך" ו"הכל עוד אפשרי", אבל המכירות סירבו לעלות ומשינה, שכבר באלבום הראשון הואשמה בחיקוי של הלהקה הבריטית מדנס, נראתה כעוד פלופ שהמריא ועומד לבצע צלילה עמוקה.

את האלבום השלישי הקליטו חברי הלהקה תוך התגברות על קשיים וחוסר אמון מוחלט מצד חברת התקליטים שלהם, הד ארצי. גם "משינה 3" לא עורר מחדש את ההתלהבות המבוקשת, והעניין חזר על עצמו: שני להיטי ענק ("אהובתי", "ברחובות שלנו"), מכירות מינוריות למדי והתערערות האמון של חלק מהמאזינים בלהקה. ב- 1989 הוציאה משינה, במה שנראה כצעד של ייאוש, אלבום אוסף המסכם את שלושת אלבומיה הראשונים, עם תוספת של ארבעה שירים חדשים. הארבעה, "רני בפריז", "בדרך אל הים", "היא התווכחה איתו שעות" ו"ריקוד המכונה", הוכיחו כי לפעמים, הקצפת עושה את כל ההבדל. הלהקה שוב נשמעה רלוונטית והיא שבה למעמדה האיתן כמלכה הבלתי מעורערת של הרוק הישראלי.

"ריקוד המכונה" קבע תקדים, כשהיה לקטע האינסטרומנטלי הראשון שזוכה בתואר "שיר השנה". חברי הלהקה רקדו כל הדרך אל הבנק, אולם הם לא יכלו להרשות לעצמם להפקיר את הזירה לשתי המתחרות החדשות, נוער שוליים ואתניקס. תוך ניצול מירבי של התזמון, הוציאה משינה את "העמותה לחקר התמותה", שביסס את מעמדה והשאיר את הלהקה בפסגה עד סוף ימיה. אחר כך באו "מפלצות התהילה", אלבום עתיר רוק כסאח שהתקשה להלהיב, "שיא הרגש" עם הלהיט "נגעה בשמים", ו"להתראות נעורים שלום אהבה", דיסק האולפן האחרון של משינה, שלדעת רבים נחשב לאלבום הטוב ביותר של הלהקה. כדרכן של חברות תקליטים חמדניות, הד ארצי הוציאה למשינה אלבום אוסף מסכם, שלאחריו התפרקה הלהקה בצלילים צורמים, על רקע הטרגדיה בפסטיבל ערד.

ברחובות שלנו

במהלך שנות התנומה של משינה, לא שפר מזלן של המתחרות. החברים של נטאשה התפרקו, אתניקס נעשו לא רלוונטיים, וטיפקס נשארו לשלוט כמעט בלעדית באגף הלהקות. "המוזיקה סובלת ממשבר עולמי", אומר בנאי. "דברים השתנו, האינטרנט נכנס לעניינים, היום אנשים פחות קונים דיסקים ויותר מורידים שירים מהאינטרנט, כל תרבות הצריכה השתנתה, ההסתכלות כולה על מוזיקה היא אחרת ולאט לאט מתחילים בתעשיית המוזיקה לעכל את השינויים. לדעתי, בישראל תמיד עשו מוזיקת פופ-רוק טובה. זה שאין פריצה או משהו גדול, זה לא משנה. אני לא חושב שמשהו גדול קרה בעשר השנים האחרונות בארץ, בשום תחום. כולם שורדים את השנים האחרונות, מנסים להמשיך הלאה. עדיין יש המון אנשים שמנסים ליצור מוזיקה ולעבוד, ודברים עוד ישתנו".

ובכל זאת, אתם חוזרים לשוק בו כמעט ואין לכם תחרות.

"אין להקות, אבל יש מלא חבר'ה צעירים שמנגנים במועדונים ויוצרים דברים טובים. הבעיה היא שעברו עלינו שנים מאוד קשות, אנשים איבדו את מצב הרוח ואת הפאן שלהם, היתה פה תקווה שמשהו הולך לקרות והתקווה התמוטטה, חטפנו מכות עם כל הפיגועים והמתחים, ועכשיו מנסים להתארגן מחדש. זו לא תקופה קלה לדברים סוחפים וכיפיים, ולכן הרבה אנשים עובדים מתחת לפני השטח. זה כמו בקבוק, שהרבה דברים תקועים בצווארו, אבל בסופו של דבר, הפקק ישתחרר וכל הדברים יצאו החוצה".

אז עכשיו אתם חוזרים בתור המושיעים הלאומיים?

"אני חושב שמי שעושה מוזיקה ומנגן, חייב להיות אופטימי ולחלום. אחרת, איך תכתוב שירים? אתה חייב לחשוב קדימה. האופטימיות שלנו לא דביקה, אבל תמיד נגענו ברגש ובדברים שעוברים על אנשים".

תשירו על המצב?

"יש שירים שנכתבו בנימה אחרת, קצת יותר בהומור ובציניות, על מה שקורה ברחובות. אחרי שמשינה נפרדה והוצאתי אלבומי סולו, נגעתי יותר חזק בפוליטיקה. פוליטיקה היא עניין של או שאתה צעיר וזועק, או שאתה אומר את דעתך באופן ישיר. תמיד אנחנו מתעסקים בנושאים האלה, גם כלהקה וגם כבודדים. הנה, שלומי ברכה הוציא שיר שנקרא 'מחמיץ', שנוגע חזק בפוליטיקה. אתה לא יכול לחיות פה ולא להתייחס למה שקורה".

אחד הטרנדים הגדולים במוזיקה הישראלית כרגע הוא העתקת שפת הרחוב לטקסטים של שירים. זה קורה גם לכם?

"אני משער שלכל דור יש את הסגנון שלו. אני פתוח ואוהב את השפה העברית, יכול ליהנות מאלכסנדר פן ואלתרמן וגם מדברים חדשים לגמרי. בעניין של השפה אני פתוח, כל עוד לאנשים יש משהו מעניין ומגניב לומר".

הלהקה חוזרת לפעילות כשכל חבריה מצויים על סף גיל ארבעים. מוזיקה חשובה לכם כמו פעם?

"אנחנו עדיין חרמנים על מוזיקה, לא פחות מאשר פעם. פרשנו בגיל 34, גיל די צעיר למוזיקאים. אני לא יודע אם יש גיל לרוקנרול, ולמרות זאת ברור שבני עשרים לא נחזור להיות והדברים יהיו בזווית אחרת. אני חוזר ללהקה עם יותר ניסיון ואני יכול להעיד על עצמי, שאני יותר בטוח בעצמי, שר ומנגן טוב יותר, מרגיש יותר שלם ונינוח עם עצמי. כשאתה צעיר, אתה מוציא אנרגיות מסוימות ולא תמיד מרגיש טוב עם עצמך"

יש לך עדיין כוח לקפוץ על הבמות?

"את זה אני לא אדע עד שאעלה על הבמה. אם לא אני, אז הקהל יקפוץ".

משהו קטן וטוב

אחרי הפרידה, הפירוק או פסק הזמן של משינה, בנקודת השיא של הלהקה, האמיר מפלס הציפיות בנוגע לקריירת הסולו של כל אחד מחבריה. השנים שחלפו מאז הצדיקו את מה שנטען כבר מזמן: לא טוב היות האדם לבדו. לבד מבנאי, שהוציא שלושה דיסקים שזכו להצלחה מסוימת, הקריירה של שאר החברים התפוגגה. שלומי ברכה הוציא את "רץ על הקצה", פרויקט משותף לו ולרמי פורטיס, שלא הצליח להותיר חותם של ממש. מייקל בנסון, אבנר חודורוב ואיגי דיין הפכו לתזמורת הליווי של מיטב הטוקשואוז בישראל. הציפיות שמישהו מחברי משינה יהפוך לבדו להיות גורם משמעותי במוזיקה הישראלית לא התמלאו. האיחוד המחודש נתפס לפיכך גם כאיתות מצד החברים שהם עדיין כאן.

בנאי נשמע כן בהתרגשותו לקראת החזרה לעבודה עם החברים. "אנחנו מאוד מתרגשים להיות ביחד. היום, אחרי שלא הייתי במשינה כל כך הרבה זמן, אני רואה שלהקה היא דבק בין אנשים. אתה יכול להיות זמר שמנגן עם מוזיקאים נפלאים, אבל להקה היא משהו מיוחד: או שיש את זה או שאין את זה. זה גם מה שעובר לקהל, ולכן אנשים מחכים שזה יחזור, כי היה בזה כוח גדול, של להקה, משהו סוחף.

"התוכניות כרגע הן להתחיל להופיע בקיץ ובמקביל לעבוד על דיסק חדש. בדיוק תפסת אותי כשאני מקליט שיר חדש. משינה תמיד היתה להקה שהמציאה דברים חדשים, זה האופי שלנו וזה מה שמחבר בינינו. כל אחד מחברי הלהקה מגיע אחרי שמונה שנים של עבודה וצבירת ניסיון עצמאי, כך שהמפגש המחודש בין כולנו הוא מאוד מעניין. כשהיינו צעירים הלהקה היתה הכל בשבילנו, והיום אנחנו עם ראש יותר פתוח, יש חברים ויש דברים אחרים והכל יותר באיזי".

שילבת באלבומי הסולו שלך מקצבים של דאב ורגאיי. אתה מתכנן להכניס את הסגנון הזה גם למשינה?

"כל מה שעשיתי לבד למדתי והתחלתי במשינה. גם משינה נגעו ברגאיי, זה היה סגנון שהכרנו ואהבנו. אנחנו פתוחים לכל ואין לדעת. זה הקסם: יוצאים לדרכים, מחפשים הרפתקאות והדברים האלה מובילים אותך לכל מיני מקומות".

שיר הבכורה של הלהקה מתוך הדיסק הממשמש, "משהו קטן וטוב", כבר סימן את ההמולה הצפויה. חברי הלהקה ביצעו את השיר במסיבת העיתונאים שבה הכריזו על שובם לפעילות, אך טרם הספיקו להוציא אותו בצורה מסודרת לרדיו. במקומם, עשו המעריצים את העבודה, והיום אפשר למצוא את השיר מתרוצץ באינטרנט ופנוי להורדה.

רכבת לילה לניו יורק

בין עבודה באולפן (הם התכנסו להקליט את השירים החדשים רק לפני שבועיים) לעבודה על המופע, מגיעים יובל ושלומי, בליווי נושי פז, להופעות בניו יורק (מחר, מוצאי שבת, ב"מקור") ובלוס אנג'לס. "ההופעה שאנחנו מעלים בניו יורק היא מאוד מיוחדת", אומר בנאי. "היא נותנת לאנשים לראות דברים בזווית אחרת, לשמוע שירים של משינה בצורה אינטימית וקרובה. בדרך כלל היינו מופיעים עם משינה בפני אלפי אנשים, במקומות גדולים. לנגן במקום יותר אינטימי וקטן זו חוויה מהנה עבורנו. מזמן לא יצא לי לבוא במגע כל כך אישי עם קהל, ומעבר לכך, זאת הפעם הראשונה שאנחנו מעלים מופע אקוסטי, שהוא סוג של התקרבות לעצמך והתקרבות לקהל. זה מאפשר לנו לתרום לאנשים משהו שלא עטוף בכל ה'הוהא' מסביב, אנשים באים לשמוע את השירים, וכיף לנו לשיר את השירים האלה בצורה שנותנת להם ממד אחר".

את הופעת האיחוד הראשונה שלהם אחרי שנים, פתחו חברי קיי.אל.אף כשהם ישובים בכסאות גלגלים וספוגים בשתן, כמעין פרודיה על איחוד של להקות. יצא לכם לחשוב על ההופעה הראשונה?

"לא חשבנו על זה, אבל אנחנו פתוחים לרעיונות. שתן נשמע לי מעניין".