גרה בירושלים, בורחת לתל אביב

פעם הייתי אומרת לעצמי שירושלים זו עיר שטוב להתגעגע אליה, אבל פחות טוב לחיות בה. אלפיים שנות געגועים לאיזושהי ירושלים ושבע שנות געגועי הפרטיים לעיר הולדתי, ממקום מושבי בניו יורק, עשו את העבודה.

מירושלים, מנהטן היא עיר הבירה של הלב שלי, ומירושלים אני משתדלת להיות בתל אביב כמה שיותר. רוב ההשראות האנושיות, הקולינריות והמוסיקליות שלי חיות ופורחות בניו יורק ותל אביב, כך שירושלים היא כנראה בית היוצר שלי בעל כורחי.

אז מה ירושלים עושה ליצירה שלי? נדמה לי שהיא שומרת על הזרות שלי בתל אביב. הזרות הבסיסית היא כנראה ערך מתסיס וחיוני בחוויית היצירה שלי. יוצר בוער, למרות תאוות ההכרה שבו, בורח מלהשתייך יותר מדי, מלהיות יותר מדי פתור. בורח מאחידות. מתחים פנימיים וסתירות הם דלק הכרחי. הריחוק משאון הכרך הגדול שומר עליי, דווקא מפני שאני כל כך אוהבת את העיר הגדולה, היצרנית. הריחוק גם עוזר לי לשמור על ההתרגשות וההתפעמות מהאקשן. ירושלים היא מעין רחם בשבילי, והיא שומרת על הילדותיות שלי, שמאפשרת לי להתפייט על האקשן, כאילו חוויתי אותו כל פעם מחדש בפעם הראשונה.

רוצה לסתור את עצמי: אני חיית אקשן אורבנית, קנאית לעירוניות, שונאת כפר. אבל ירושלים משאירה לי את הפתח החי אל מה שאינו ישראלי-צרוף, אל מה שהוא יותר אוניברסלי. דווקא משום שאינה תל אביב, וגם בגלל שיש פה קסם ברור, לטוב ולרע, איזה כוח מרטיט כזה שיכול להרוג אותך, אבל גם יכול לברוא אותך, לסמם, לשכר, לטרף את דעתך, כוח כזה שיש מפחדים ממנו, ויש כאלה שבאמת דעתם נשתבשה בגללו, ויש כאלה שזה בדיוק סוד קסמם.

לא מהללת

אני ממש, אבל ממש, לא פטריוטית בעניין ירושלים. לא תמצאו אותי מהללת אותה על ראש שמחתי. להפך, לרוב היא עולה על העצבים בחסכיה, או כובד אוצרותיה, או עודף רוחניותה, או עוניה, או ענייה. אני אוהבת עיר מבטון ואורבניות צרופה, עם אקשן רגשי ותרבותי ברוטאליים, אבל אי אפשר ליצור ממקום חסר מקומיות אותנטית, ובירושלים יש את המקומיות הזאת. יש שם שורשים ועוצמות שאפשר להתנגח בהם. אני שור, ואני אוהבת להתנגח. לפעמים אני אוהבת את ירושלים, רק כדי לברוח ממנה לתל אביב, ואוהבת את תל אביב, רק כדי לברוח ממנה חזרה לירושלים. בפועל, ירושלים היא ביתי, כאן הבן שלי, והבר השכונתי שלי, והפסנתר שלי, וכאן אני מקשיבה למוסיקה שלי, וכאן אני מארחת את אהוביי וחבריי, וכאן אני שותה את קפה הבוקר שלי, וכאן אני ישנה הכי טוב.

לא ממש בחרתי להיוולד בירושלים, וייתכן שירושלים זה סוג של ברית מילה. אתה יכול להמיר את דתך, אבל תמיד נשארת לך איזו צלקת על הזין. הירושלמיות פוגשת אותך במקומות הכי אינטימיים.

תמונה מהחיים

אז מה ירושלים עושה ליצירה שלי? אין לי מושג. אבל קחו תמונה מהחיים:

לפני כמה ימים, בעודי מתלוננת על זה שאין אנשים בירושלים, ואין חיים, ואין אקשן, ואין שקיקה, ואין מה לעשות, הלכתי לפגוש חברה באיזה בר במרכז העיר, מקום מעוצב למשעי, עם יחס ומוסיקה. הייתי כמעט יחידה במקום, אז שתיתי את הקפה המבושם קרוב לעמדת הדי.ג'יי, ושמתי לי כל מיני טראקים נעימים. ואז נכנסו לבר נזירה (בלבוש מלא) ובחור צעיר חתיך ומאיר פנים, והתיישבו יחד, ודיברו שעות… ואח"כ איזה רבי אורתודוכסי (בלבוש מלא) עם בחור צעיר וראסטות, התיישבו בפינה אחרת. חברה שלי, שהגיעה מאוחר, חשבה שהנזירה והצעיר הם בטח אח ואחות, ואני אמרתי לה, שבדמיוני הם מאהבים (שעוד לא מימשו), והם בטח הכירו בעיר העתיקה, והוא מתגורר שם באיזה הוסטל ליד איזה מנזר. חברה שלי גם התעצבנה (אוטומטית) על הרבי, וחשבה שהוא בטח מנסה להחזיר את הצעיר בתשובה…אבל הסתבר שהצעיר הוא מאיזו כת נוצרית קטנה במיד-ווסט אמריקה, שהגיע הנה כחלק מלמודיו, והוא אוהד שרוף של Phish, והרבי מברוקלין, גם הוא מת על Phish, וכבר היה בכמה טורים שלהם. ושניהם מעריצים את G Love and The Special Sauce ופה כבר גם אני נכנסתי עמוק לתמונה, שהסיפורים מאחוריה יכלו לעשות אלבום שלם.