עדות אישית: כך הפסקתי לעשן

התחלתי לעשן בגיל 14 וחצי במחששה המג'וייפת של החטיבה, ומיד נכבשתי בקסמו המצחין והמעודד של הניקוטין, ופיתחתי קשרים ביזאריים עם העבריינים הכבדים של השכבה, יחסים שהסתכמו ב"ג'ינג'י, תביא סיגריה. תודה מותק", ואני חושב שאפשר לרשום פטנט על שמי: כשיורד גשם ואי אפשר להדליק סיגריה, מכניסים אותה מתחת לחולצה.

ובכלל, מההתחלה הייתי מכור אולטימטיבי. בכל תקופת עישוני, שנמשכה 15 שנה, לעולם לא היה יום בו לא עישנתי, חוץ מיום בו ישנתי כל היום. הייתי קם בבוקר, סיגריה עם הקפה, הייתי חולה, אנגינה, חום, כאבי בטן, שכנעתי את עצמי שסיגריות מקלות עליי. ניסיתי פעמיים להפסיק בכוחות עצמי, זה נמשך בערך חמש שעות.

גם ניסיתי להוריד בכמות, מקופסה לחצי קופסא, ואולי לחמש סיגריות, כי תמיד יש מנטרה כזו שחמש סיגריות זו כמות אופטימלית, אבל אפילו יום אחד לא הצלחתי לעשן רק חמש סיגריות, אפילו כשהייתי חולה עישנתי יותר.

אחרי שזוגתי הפסיקה בכוחות עצמה, לא היתה לי ברירה וחיפשתי אחר פטנט קסמים כזה, אבל עקב היותי אדם ספקן ובלתי מאמין, לא התפתתי אחר הבטחות קוסמות במודעות צבעוניות, וניסיתי ללכת על קסם ממוסד יותר - על זריקה.

התייצבתי בבוקרו של יום שישי בבית חולים ביילינסון, עם עוד כמה עשרות מכורים, ואמרתי לעצמי, גם אם לא אפסיק, היה שווה להיות פה, כי זו פעם ראשונה שאפשר לעשן בבית החולים, ואנשים שם עישנו כמו הארובות של רידינג, כאילו מדובר בפיסות חיים אחרונות, ובית החולים גם דאג לקפה, כי יודעים שקפה הולך טוב עם סיגריה, וכל מיני נישנושים שנאכל ונרגיש כאילו כל סיגריה היא הסיגריה שאחרי האוכל, ואנשים התחברו אחד עם השני וסיפרו חוויות עישון משמימות.

אחר-כך באו בדיקות והיו הרצאות משעממות, אבל בסוף נכנסנו לחדר עם אחות נוירוטית שצעקה על כל מיני טיפוסים. אחרי שסיימה עם הצעקות נתנה צמד זריקות בכתף ואמרה שתיכף נורא נרצה לישון, ובאמת אחרי עשר דקות בקושי יכולתי להחזיק את הראש מעל פני המציאות. גררתי את עצמי בקושי לפתח בית החולים, מכונית באה ואספה אותי, נרדמתי במושב האחורי. זוגתי שאלה: "נו? זהו? הפסקת?", בשארית כוחותיי עניתי: "לא יודע, אני עייף", ישנתי אחר כך 15 שעות, לא עישנתי אחר כך 15 שעות, לא עישנתי עד היום הזה.

הייתי מהמכורים שידעו שכוח הרצון שלהם הוא דבר שביר, לכן רק כוח עליון, דוגמת משהו כימי חזק, איזה כישוף מדעי מוכח, יכול להוציא אותי מזה.

אבל זה לא מספיק. החומר הכימי רק ניטרל את העצבים שבחוסר העישון. הבעיה היתה הרגלי ההתנהגות, וזו חתיכת בעיה.

אז מבהמת כורסא משופצרת הפכתי לשחיין חובב, מאדם עצלן, כבד ואפתי הפכתי לעייף, אבל ספורטיבי, כי למכורים יש אופי כזה, הם חייבים להיות מכורים למשהו, ואם לא סיגריות, ולא גזרים ולא מסטיקים, אז זה שחייה, אבל שכל אחד ימצא לו את התחליפים שלו.

בכל זאת, זה לא היה כל כך פשוט. היו שני רגעים בחודש הראשון שבקונסטלציה אחרת הייתי נשבר: אחרי ארוחה מופלאה במלון טורקי, ובמהלך קבלת פנים של חתונה משעממת, אבל אחרי זה הכל הלך חלק.

לפעמים מישהו מדליק לידי סיגריה ונצבט לי הלב, ברוב הזמן מישהו מדליק לידי סיגריה וזה סתם מסריח (חכו, עוד אהפוך לפנאטי ואאסור עישון בבית שלי, זה עניין של זמן).

כיום, שבעה חודשים אחרי, זה נראה כל כך לא רלבנטי כל העישון הזה, כאילו מעולם זה לא היה קיים. בבית יש לי סיגריית פלסטיק כזאת, ולפעמים בשביל הכייף אני לוקח שאכטה, וזה עדיין אידיוטי.