זה לא סטטי, זה אקסטטי

להקת בת-שבע העלתה בסוף השבוע ערב חדש שמורכב משלוש עבודות של שרון אייל, לשעבר רקדנית בלהקה, בהווה כוריאוגרפית והחל מחודש ספטמבר מנהלת אמנותית עמיתה ליושיפומי אינאו.
כותרת הערב היא "Love", למרות שהשפה של אייל דווקא נוטפת סקס ולא רק במרומז. העבודה שפותחת את הערב, "Static", הועלתה לראשונה בדצמבר במסגרת אירועי "הרמת מסך" וזכתה להצלחה גדולה. מדובר בעבודה קצרה עם שם, שמשמעותו עלולה לבלבל. התואר Ecstatic - מלהיב, היה מדויק יותר. התנועה של אייל לעתים מופנמת, קטנה ומתגלגלת בגוף, לעתים מתפרצת החוצה. באופן כללי מדובר ביוצרת שאוהבת לנוע בין הקצוות ולבדוק את הגבולות.
מתוך אפילה מוחלטת נדלקים בבת אחת שורות של פרוז'קטורים מסנוורים. שורה של חמישה רקדנים מסתכלים במבט חלול על הקהל לפני שהשורה מתפרקת ליחידות עצמאיות. הבמה שחורה, נקייה, כשמשני צדדיה מונח ספסל. אייל נוגעת ביופי שבעיוות, מפיקה מהרקדנים מכניות כמו ממוחשבת, מלחימה את גופותיהם ומביימת תנוחות שלא היו מביישות את הקאמה סוטרה, אבל באופן בלתי ברור אינן בוטות.
אחרי הפסקה ארוכה מדי נפתח המסך על עבודה שנייה ונטולת שם. במה מרהיבה שעל רצפתה פרוס שטיח לינוליאום אדום בוהק. גם הפעם האור שנדלק בבת אחת מציג שורה של רקדנים במכנסונים ובגולף שחורים. שכבות על שכבות נבנית העבודה, תנועה מונחת על תנועה יוצרת מבנה רב גוני ומשתנה, פס יצור של התרחשות בלתי פוסקת שלא מאפשר לך למצמץ. אייל יוצרת ומפרקת מבנים בכל רגע נתון. התאורה, שלרגעים הופכת את הבמה לגיהנום אדום ולרגעים מכתימה את הרצפה בכתמים לבנים, מספקת רובד נוסף ומורחת את החלל בשכבות של צבע.
בשתי העבודות בולט סימן ההיכר של אייל: לחזור ולשחזר תנועה באופן מכני ולבסוף להקפיא אותה בפאוזה. העבודה השלישית והאחרונה שמסכמת את הערב, מציגה את כל אחת משש הרקדניות שעל הבמה במיטבה. הכוריאוגרפיה של אייל נותנת לרקדניות חופש משחרר, הן לא נדרשות לשלמות, השפה מעוותת את גופן, הופכת אותן לאובייקטים ביזאריים שובי לב. "Love" הוא ערב מהנה, אסתטי, שפשוט עובד. מבחינתה של אייל, כרטיס כניסה מרשים לתפקיד החדש.