האשה האחרת

אולי בגלל גודש האירועים ואולי מחמת סיבות אחרות, הזיכרון ההיסטורי הישראלי מורכב מתשעה קבין של הדחקה ורק אחד של בירור. כך אין לנו עד היום היסטוריה רשמית של מלחמת יום הכיפורים, או ספר מפורט, שאינו מטעם, על רצח רבין.
מהבחינה הזאת, ועידת קמפ דיוויד השנייה היא יוצאת דופן. כבר היה מי שהעיר, שמשתתפיה הישראלים היו כה עסוקים בתיעוד מעשיהם, שספק אם נשאר להם זמן לוועידה עצמה. ועדיין, אפשר לחוש מתח מסויים בימים אלה באולם בר שירה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כינסו האוניברסיטה וקרן אדנאואר כמה מוותיקי הוועידה לניתוח מה קרה ומה אפשר ללמוד. אחרי הכל, אין קרב קשה כקרב על הזכרון ההיסטורי.
קחו את אהוד ברק, למשל. בבוקר אמר בגלי צה"ל, שהלקח שלו מקמפ דיוויד הוא שמנהיג שהולך להכרעות כאלה, צריך לקחת בחשבון שייקח שנים עד שיבינו את צדקתו – כלומר, כמו תמיד אצל ברק, זה אנחנו ולא הוא. אבל הנונשלנטיות הזו עמדה בניגוד לפוזיציה שתפס באולם בשני ימי הכנס הראשונים: הישר מול פני הדוברים, מביט בהם בריכוז כמו אחיו של פרנקי פנטאנג'לי ב"הסנדק".
לא פלא שכל דובר, במיוחד ישראלי, שהיה לו משהו – ולו זעיר – לומר לאו דווקא בשבח ההתנהגות הישראלית בוועידה, טרח קודם כל להתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר. זה לא הפריע לברק עצמו לשאת נאום מתנצח, מלא בהתקפות אישיות. לא הייתי באולם, אבל מי שהיה אומר שהיה שם הכל חוץ מאדישות משועשעת.
שני הצדדים לא הפתיעו. הישראלים חזרו על הנראטיב של "הצענו להם הכל והם לא קיבלו", שאותו כבר קנתה התודעה הישראלית כמות שהוא. הפלסטינים פשוט לא באו. בארה"ב וישראל כבר העניש הבוחר את שני הממשלים, של קלינטון-גור (בלי קשר לקמפ דיויד) ושל ברק (עם קשר). אצל הפלסטינים אין דמוקרטיה, והנושאים ונותנים אינם מתחלפים. מי ששלשום ישבו מול פרס ורבין ואתמול מול קלינטון וברק, יושבים היום מול שרון ומופז. אין להם זמן להיסטוריה.
ולכן, התובנות האמיתיות באו מן האמריקנים. זה לא שלהם לא כואב אישית; יש להם מסורת של תחקיר, בירור והערכה גדולה יותר להיסטוריה. ומעבר לאמירות המרתקות של מרטין אינדיק על הטעויות האמריקניות (כולל טעותו של קלינטון, כאשר מתוך רצון לעזור לברק פוליטית אימץ את ההאשמה הגורפת של הפלסטינים), חזרו הוא ואהרון מילר, שניים מוותיקי התהליך, על אותה עמדה: הטעות הבסיסית, שלמעשה חיסלה את סיכויי קמפ דיויד באיבם, היתה מה שמילר כינה "האישה האחרת" - ההישענות על סוריה ודחיקת הפלסטינים הצידה.
"תריסר הימים של קמפ דיויד חשובים הרבה פחות מתריסר החודשים שקדמו להם", אמר מילר. בתריסר החודשים האלה הוקפא העניין הפלסטיני לטובת מה שהיה בעיני האמריקנים והישראלים הדבר העיקרי – השלום עם סוריה. "זה היה בעינינו אירוע משנה עולמות, שיחזיר את העימות הישראלי-פלסטיני לממדיו האמיתיים – סכסוך שכונתי", אמר אינדיק. את החמצת השלום הזה דימה, לא בפעם הראשונה, לשתי ספינות החולפות זו על פני זו בחשיכה. כשאסד היה מוכן, בוועידת שפרדסטאון, החמיץ ברק את ההזדמנות. כשברק נתן לקלינטון אור ירוק בז'נבה, כבר היה אסד עסוק בהעברת הירושה לבנו. הדברים מאששים טענות של לא מעט ישראלים שהשתתפו בתהליך.
אחרי כשלון המו"מ עם סוריה, אמרו השניים, עבר הלחץ לוושינגטון וירושלים. פתאום לקלינטון ולברק, שניהם לקראת סיום שלטונם (קלינטון במועדו, ברק לאור התפוררות ממשלתו), לא היה זמן – ולערפאת היה. בתנאים האלה, טוב היה לפיסגה שלא תתרחש משתתרחש. זה היה סיפור של כשלון ידוע מראש.
זהו תיאור מעניין במיוחד, משום שהוא מהווה את הגשר היחיד בין הטענות הישראליות – ומילר ואינדיק אינם חוסכים ביקורת מערפאת על הפאסיביות שלו בקמפ דיויד – לגירסה הפלסטינית, כפי שתוארה על ידי מוחמד דחלאן, חסן עספור ואחרים. ספק אם זה ישכנע מישהו בישראל, שתיזת "הצענו הכל" מהווה עבור רוב אזרחיה את ההסבר האולטימטיבי לאינתיפאדה ואת ההצדקה המלאה להתנהגות הממשלות מאז ספטמבר 2000; זה ודאי לא מזיז לברק עצמו, שבנאומו תקף גם את מילר ואינדיק. אבל חשוב לדעת שזה מה שחושבים אנשים שהיו שם, לכל אורך התהליך.