שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכישלונות המפוארים של פורד
    דוש, אדסל, פינטו, סקורפיו, פיירסטון, טורינו, אסקורט, קאפרי, מונדיאו - רשימה חלקית של כישלונות פורד במהלך ההיסטוריה. אם לא ידעתם...

    גורלו האכזר של אדסל פורד רדף אותו זמן רב אחרי מותו, ושמו הפך סמל לכישלון מוטורי שייזכר לעד. מדובר כמובן בפורד אדסל, מכונית שתיזכר לעולם כפלופ הגדול בתולדות תעשיית הרכב. זה אולי לא הוגן עבור מי ששינה את דמותה של לינקולן והקים את מרקורי - אבל מי אמר שהחיים הוגנים.
    ובכל מקרה, האדסל לא הייתה כישלון יחיד, ובטח לא ראשון של פורד. מה שכן היה בה הם סממנים מובהקים ליכולתם של אנשי פורד לעצום עיניים מול מציאות, שתחזור גם בעתיד. פורד הרי אינה יצרן הרכב היחיד שפספס מדי פעם, אבל איכשהו, מהאדסל ההיא ועד פרשת פיירסטון הנוכחית, התחושה היא שאצלם זה תמיד קורה בגדול.

    דוש

    את הניצנים לבעיה ניתן לזהות בפורד דוש של 1932. למעשה היא הייתה "A", עם מנוע V8 גדול וחזק, אותו זיהה פורד כיקיר חובבי הרכב בארה"ב. בדרך הוא גם יצר את "מכונית השודים" הקלאסית של שנות השלושים, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן, פורד התעלם מכך שפיתוח המנוע כלל לא הושלם.
    מלבד זאת, ממש לא עניין אותו שהמפעל אשר עבד גם כך בקצה גבול היכולת, לא מוכן היה לקלוט גרסה חדשה ושונה כזו. כשנה חלפה מרגע השקתה, ועד שהתגברה הדוש על מחלות הילדות. אבל אמריקה לא שכחה, והיא נכנסה לתולדות הרכב בארץ האפשרויות ככישלון מוחלט. מלבד בקרב המאפיה, אבל זה כאמור סיפור אחר.

    אדסל

    אבל הדוש הייתה באמת סערה בכוס מים, לעומת האסון שארב לפורד בסוף שנות החמישים. מנהלי הקונצרן החליטו אז כי יש צורך בסוג חדש של מכונית, כזו שתצמח לממדי חטיבה ותמלא את הפער בין מכוניות פורד למרקורי היוקרתיות יותר. הם רק לא שמו לב לעובדה אחת קטנה – אותו פער כלל לא היה. נכון, מכוניות גדולות של ג'נרל מוטורס יצרו לזמן קצר אשליה כאילו נוצרה קטגוריה חדשה, אבל האופנה חלפה מהר.
    פורד, כמו פורד, לא שעו לעצות מומחים, לא בזבזו זמן על מחקרי שווקים. הם היו כה בטוחים בהצלחתם, עד כי העדיפו להתחבט בשאלות איך, מתי וכמה מפעלים חדשים יפתחו. אגב, סוגיה שהעסיקה אותם לא פחות הייתה איך תיקרא המכונית/חטיבה החדשה.
    הם אפילו פנו למריאן מור, משוררת אמריקנית, שרשימת השמות המוזרים שהמציאה, בין היתר "שריון צב אוטופי", "כדור גמיש" ו"מקריות בטורקיז", היו כנראה צריכים להדליק שם אור אדום בוהק. כנראה שלפחות מישהו הבין מה (לא) צריך לעשות, בחר לחזור למקורות והעניק כבוד לאדסל הבן.
    האדסל הופיעה ב-1958, היישר לתוך נפילת מכירות כללית ופלח שוק שהתמוטט לחלוטין. כך, היא הייתה מרגע לידתה מכונית לא נכונה בזמן לא נכון. וכך, אחרי השקה גרנדיוזית, מצאה עצמה פורד עם מלאי עצום ופספוס גדול בהערכת המכירות - רק מחצית מהמטרה הראשונית. אנשי הנרי נכנסו לפאניקה, והורו מייד על מתיחת פנים וצמצום מבחר הדגמים. שינויים אלה נתפסו כמובן כהודאה חד-משמעית בכישלון.
    אבל לא זו הייתה הבעיה. האדסל הייתה אמנם מכוערת להפליא, בעיקר אחרי המתקפה העיצובית של ג'נרל-מוטורס באמצע שנות החמישים. היא גם סבלה ממכללים בעייתיים, בין היתר תפעול תיבה אוטומטית בעזרת לחצנים במרכז ההגה(!), אבל בעייתה האמיתית הייתה עמוקה יותר. אף אחד לא היה צריך או רצה מכונית כזו.
    וכאשר פורד עצמה הודתה בכישלון, העדיף הקהל האמריקני לשמור מרחק מהמכונית, שהפכה לבדיחה ברחוב, בסרטי הקולנוע ובסדרות טלוויזיה. שלא במקרה, נאלצה פורד בלית ברירה להפסיק את הייצור לאחר שנתיים איומות, תוך שהיא סופגת הפסד עצום באותם ימים של 350 מיליון דולר.

    פינטו

    תחילת שנות השבעים הייתה תקופה משעשעת בתעשיית הרכב האמריקנית, בתנאי שלא היית לקוח, ולא גילית מאוחר מדי שהבדיחה על חשבונך. האמריקנים היו בלחץ אדיר, ובעיקר אנשי דטרויט. לא רק שמשבר האנרגיה הכה בהם ללא רחם, המכוניות הקטנות והחסכוניות מיפן ואירופה פגעו קשות עוד-יותר במכירות.
    אבל יותר מחצי מאה לאחר שהנרי פורד נתן השראה להיטלר בתכנון החיפושית, שכחו האמריקנים כיצד בונים מכונית קטנה, חסכונית, יעילה ואמינה. בעצם, אם להודות על האמת, הם אף פעם לא ידעו. וכך קרה שאפילו במבחני רכב של מגזינים עם סמל פסים וכוכבים שהופץ בטקסס, הביסה החיפושית הנושנה יצירות כמו שברולט ווגה ופורד פינטו.
    וכדאי לדעת כי הפינטו הגיעה לאחר ששברולט כבר הוכתה קשות בניסיונה הראשון לגבור על החיפושית, עם הקורבייר. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי אנשי פורד לא התרשמו כנראה מהכישלון הקולוסאלי של היריבים. עד שתסתיים פרשת הפינטו, יתהו רבים מה באמת רצתה פורד עם הרכב הזה - לעצור את פלישת היפנים לארה"ב, או שמא לסייע לה מבפנים.
    ולמה? ובכן, ראשית הייתה הפינטו קטנה במושגים אמריקניים, אבל רק בהם. חסכונית בדלק? למרות מנועים רופסים, דווקא הפגינה יכולת שתייה מרשימה. פורד התמקדה בחיסכון בעלויות, אך הפינטו הייתה מיושנת מלידתה עם הנעה אחורית, קפיצי עלים והתנהגות כביש שערורייתית.
    ובכל זאת, לא כישלונות איכות ובעיות אמינות הכניסו אותה לפנתאון הנפילות של תעשיית הרכב האמריקנית. הפינטו, פמיניסטית מוצהרת, לא אהבה צביטות בישבן. ואם מישהו נגע באחוריה, איימה להתפוצץ מכעס. בעליה גילו כי היא רגישה מדי לפגיעות מאחור, כאשר אפילו מגע קל גרם לסדקים במיכל הדלק הרגיש, ולנזילה. מכאן ועד לפיצוץ רועש, המרחק היה קצר. ואולי מתוך הומור עצמי מפתיע, סבלה התיבה האוטומטית מנטייה לעבור עצמאית מ-P ל-R, ולגלוש לאחור בהפתעה.
    אז לפורד כאמור הובהר חיש קל כי מדובר ב"מכונית פיצוץ", אבל אנשיה העדיפו להאשים את הציבור והתקשורת. במקום לתקן את הבעיה, השקיעו הון בהליכים משפטיים. אז גם נולדה האגדה (והמציאות) כי אנשי הכספים בחברה מצאו כי יהיה זול יותר להתמודד בבתי משפט ולשלם לעיתים פיצויים, מאשר לתקן את כל המכוניות.
    כך קרה שבתחילת הדרך הצליחה החברה לנער מעצמה מספר תביעות ענק, וכולם בפורד נשמו לרווחה. אלא שאט-אט נוצרו סדקים בהגנה, עוד ועוד מקרים הובאו לידיעת בית המשפט, יותר תביעות הוגשו ובאחד המקרים המפורסמים קבע בית המשפט כי החברה חייבת פיצויים בסך 128 מיליון דולר.
    וראו זה פלא. גם כאשר ערכה החברה מקצה שיפורים, סירבה לבקשת מנהל הבטיחות האמריקני לקרוא לתיקון יזום (ריקול-Recall) של מיליון וחצי מכוניות שכבר נעו על הכבישים, והמתינו לתורן להתפוצץ. כך החל עימות גדול ומתוקשר מאד בין יצרן רכב למנהל הבטיחות, שלא נכנע והביא אף הוא את נושא הפינטו לבית המשפט.
    משום מה, בפורד עדיין לא הבינו כי את הקרב הזה הם פשוט לא יכולים לנצח, וממש לא משנה איזה סוללת כוכבים משפטיים היא תציב מאחורי שולחן ההגנה. עד הרגע האחרון התעקשו שם. רק חמישה ימים לפני המשפט הטילה פורד מגבת לזירה, והורתה על תיקון יזום. מיותר לציין שהצעדים האלה לא הצילו את הפינטו, ואף גרמו לחברה נזק תדמיתי וכספי עצום.

    כמו בטורינו

    אז נכון, הפינטו והאדסל הנם כישלונות מפוארים במיוחד. אך פורד הציגה במהלך ההיסטוריה גם שפע שגיאות רגילות יותר. דוגמא טובה היא הטורינו, שהושקה כשנה אחרי הפינטו, וזכתה למעמד של כוכבת טלוויזיה, כאשר הופיעה לצד הבלשים סטרסקי והאץ'.
    הכוונה הייתה ליצור מכונית גדולה, שתקסום למשפחה המעונינת בסדאן, יחד עם לנהג החפץ במרכב קופה. הרעיון - לחסוך בעלויות פיתוח שני דגמים שונים. מה לעשות, והעיצוב המוזר גרם לניקוז מים לא מוצלח מחלקי מרכב שטוחים, והתוצאה הייתה מיידית. מלכודת חלודה בסגנון איטלקי. האמריקנים אגב קראו לטורינו "מכונית מתכלה טבעית".
    נטיית ההחלדה דווקא התאימה לצבע שהתקלף במהירות, תודות לתהליך צביעה חדשני וחסכוני יותר. כמו בפינטו, גם כאן עברה התיבה באופו עצמאי מ-P ל-R. ואם זה לא היה פגם בטיחותי גדול דיו, מסבי הגלגלים הזדקנו במהירות, נטו להתפרק במהלך נסיעה ולהותיר את המכונית על שלושה גלגלים.
    25 שנים מאוחר יותר, מוצאת עצמה פורד שוב נדחקת לפינה. הפעם מדובר בפרשת פיירסטון המוכרת, כאשר בבסיסה עומדת קריאה לתיקון הגדולה ביותר בעשור האחרון, שלא טופלה מיידית ובאופן נאות. אלה טענו כי הצמיגים אשמים, אלה אמרו כי הרכב תוכנן שלא כהלכה. אנשים רבים נהרגו מתאונות דרכים שנבעו מפיצוץ צמיגים, ותעשיית הרכב האמריקנית כולה עברה שינויים ניכרים מאז.
    עם סיפורים כאלה, מי שם לב לפרשיות קטנות יותר. כמו ה"קאפרי" האוסטרלית, שהייתה אמורה לשמש תשובה נאותה למאזדה מיאטה, אך סבלה מבעיות איכות איומות. או הניסיון הכושל לשווק את המונדיאו הקודמת כמעט ללא שינוי באמריקה, כחלק מרעיון המכונית העולמית.
    ואיך אפשר שלא להזכיר את הדור השני של הסקורפיו, מכונית כה מכוערת, עד שקשה להבין איך זכתה לאישור ייצור. אפשר להזכיר גם דור רביעי לאסקורט, שלאחר השקתו התאחדה עיתונות הרכב העולמית (בפעם ראשונה ואחרונה כנראה) בשאלה "מי גנב את מיליוני הדולרים שהושקעו בפיתוח?"

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מה משותף לאדסל...
    לפינטו...
    ארכיון
    ולאסקורט דור 4?
    ארכיון
    לסקורפיו דור 2...
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים