מי משך את הכסף מהחשבון?

לפני כשלוש שנים גילתה נ', כי בוצעו בחשבונה שבסניף הבנק הלאומי בהוד השרון, שתי משיכות כספים ללא ידיעתה וללא הרשאתה. המשיכות בוצעו יום אחר יום, כל אחת בסך 2,500 שקל, באמצעות מכשיר הכספומט. כשהתלוננה על כך בסניף הבנק נטלו ממנה את כרטיס האשראי וגזרו אותו, כדי שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש.

בנק לאומי, שהנפיק לה את כרטיס האשראי ויזה קארד בדק ומצא, לטענתו, כי לאחר שהכרטיס נחסם לא נעשו ניסיונות למשוך כספים מחשבונה והגיע למסקנה, כי המשיכות בשני המקרים שעליהן התלוננה נ' לא בוצעו באמצעות כרטיס מזויף. נ' טענה בתוקף, כי כרטיס האשראי היה ברשותה ולא נמסר או נלקח על ידי אדם אחר. לאנשי הבטחון של הבנק שבדקו את תלונתה, אמרה כי הקוד הסודי של הכרטיס לא נרשם במסמך כלשהו וכי היא עצמה לא משכה את הכספים ולא איפשרה לאחרים לעשות שימוש בכרטיס ולמשוך את הכספים. "אינני יודעת כיצד נמשכו הכספים. ייתכן שהכרטיס זויף ונעשה בו שימוש לרעה", אמרה וסברה לתומה כי חברת האשראי תשיב לה, לאחר שתבדוק את גרסתה, את סכומי הכסף שנמשכו מחשבונה במירמה, לטענתה.

אלא שהבנק לא האמין לגירסתה. הוא הטיל את האחריות על משיכת הכספים על נ' וסירב לפצות אותה אובדן 5,000 השקלים. נ' מחתה והתלוננה על "העוול שגורם לה הבנק" בפני היחידה לפניות הציבור של בנק ישראל, אך לא זכתה למענה חיובי.

נ' הגישה תביעה נגד בנק לאומי לבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב וביקשה ממנו לחייב את הבנק להשיב לה את 5,000 השקלים ולפצות אותה על הטרדה ועוגמת הנפש שנגרמה לה. הבנק מצידו, טען בכתב הגנה שהגיש, כי נ' היא שאחראית למשיכת הכספים מחשבונה ולפיכך מן הראוי לדחות את תביעתה.

הבנק: לא היה כרטיס מזויף

בדיון בבית המשפט אמר נציג הבנק, כי משיכות הכספים נעשו באמצעות כרטיס האשראי שהיה ברשות התובעת ולא באמצעות כרטיס מזויף וטען כי הוא מסתמך על ממצאי בדיקה יסודית ומקיפה שערך אגף הבטחון של הבנק. כדי לשכנע את השופטת, שנעשה שימוש בכרטיס האשראי של התובעת, אמר נציג הבנק כי המשיכות בוצעו מאותם מכשירי כספומט ברעננה בהם נהגה התובעת למשוך ולפקיד כספים. הוא סיפר, כי התובעת התלוננה בעבר בשתי פעמים נפרדות על שימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי שלה ופוצתה אז בכל אחת מהפעמים לפנים משורת הדין, לדבריו. "זה די מוזר", אמר "שהמשיכות מחשבונה בוצעו באותם מכשירים".

עוד טען, כי לאחר חסימת הכרטיס לא נבלע כרטיס אחר, מזויף בעת "ניסיון" שלישי לעשות בו כביכול שימוש. "איך זה ש'הזייפן' לא המשיך בחגיגה", שאל.

נ' שהייתה, לדבריה, לקוחה נאמנה של הבנק במשך 40 שנה סיפרה כי בפעם הקודמת הבנק החזיר לה את הכספים לאחר שחקר אותה ואת בני משפחתה במשך כחודשיים. "שתי המשיכות שאליהן מתייחסת תביעתי זו", אמרה, "בוצעו בשעות שאני מעולם לא הוצאתי בהן כספים, ב-6:00 בבוקר ובחצות".

השופטת, יעל הניג, שדנה בתביעה, קבעה שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה, כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס וחייבה את בנק לאומי להשיב לה את 5,000 השקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממרץ 2000. הבנק חויב לשלם לה גם את אגרת המשפט בסך 87 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מינואר 2001, מועד הגשת התביעה.

בפסק הדין כתבה השופטת, כי בנק לאומי חלק בשפה רפה על הטענה שניתן למשוך כספים מחשבון בנק תוך עשיית שימוש באמצעי זה או אחר, לרבות בכרטיס מזויף. "נציג הבנק", ציינה השופטת, "לא חלק בדיון על האפשרות לעשות שימוש בכרטיס מזויף ואף לא טען כי הוא איננו 'המנפיק' של הכרטיס כאמור בחוק".

העובדה שהמשיכות פסקו מיד לאחר הגשת התלונה וכי לא נבלע כרטיס אחר מזויף, תוך כדי ניסיון נוסף כזה, לא החלישה ולא סתרה, לדעת השופטת את גרסת התובעת. טענת הנתבע כי פיצה בעבר את התובעת לפנים משורת הדין, אמרה השופטת, איננה טענה רצינית. "נתבע מסוג הנתבע שלפני", כתבה, "איננו מפצה ואיננו צריך לפצות, אם הוא חושד בלקוח לפנים משורת הדין. אם עשה כן הנתבע, עשה זאת לאחר ששקל בכובד ראש את טענות הנתבעת וכך היה עליו לעשות גם במקרה שבפני. אם עמדו לרשות הנתבע ראיות המבססות את חשדו והסותרות את גרסת התובעת היה עליו להביא אותן בפני בית המשפט ולא להסתתר מאחורי חוות דעת שלא צורפה".