אסונות מהחלל: השביטים

יש שביטים שעלולים להתנגש בכדור הארץ. כיום מבינים מה טיבם של השביטים, שנחשבו בהיסטוריה האנושית כמבשרי רעות. אלה הם גושי קרח מלוכלך, כאשר הקרח הוא בחלקו קרח של מים ובחלקו של חומרים אחרים שקפאו יחד עם המים. ה"לכלוך" עשוי גרגרי אבק בגדלים שונים, אבנים קטנות, וסלעים בגדלים שונים. כששביט נמצא רחוק מהשמש הקרח והלכלוך קפואים כגוף אחד שמכונה "גרעין השביט". עם ההתקרבות לשמש מתנדף הקרח ונוצרת הילה של גזים שהשתחררו מהגרעין.
גרגרי האבק וחלקי ה"חצץ" שהיו לכודים בקרח משתחררים אף הם, אך גורלם שונה מזה של הגז. הילת השביט עשויה להגיע לקוטר של מאות אלפי ק"מ, אך כמות החומר בה דלילה למדי. הגזים בהילה נדחפים מכיווּן השמש והלאה, בגלל הקרינה וזרם החלקיקים ("רוח השמש") הנפלטים מהשמש. כך נוצר זנב השביט מהחומר שנפלט לתוך ההילה. החלקים המוצקים נזרקים מגרעין השביט במהירות של עשרות מטרים לשנייה ויוצרים זנב שני, שמושפע מקרינת השמש באופן שונה מהגזים, לכן יש שביטים שלהם זוג של זנבות.
בניגוד לאסטרואידים, שמקיפים את השמש במסלולים מעגליים פחות או יותר, השביטים נעים בדרך כלל במסלולים מאורכים מאוד, שמחד גיסא מתרחקים מאוד מהשמש ומאידך גיסא עלולים אף לחצות את מסלול כדור הארץ כשהשביט קרוב לשמש. תכונה זו של התארכות המסלולים לצורה אליפטית פחוסה ביותר מכונה "אֶקצֶנטרֽיוּת"; בעוד שהאקצנטריות של מסלולי כוכבי הלכת נמוכה וזו של האסטרואידים בינונית, האקצנטריות המסלולית של השביטים גדולה מאוד.
השביטים מתרחקים מאוד מהשמש אך אחדים מהם גם מתקרבים מאוד לשמש. כאשר השביט מתקרב מאוד לשמש, ואם ניתן לראותו, חזותו נעשית מרשימה ביותר עקב הזנב הארוך והבהיר. אם ההתקרבות לשמש אינה הראשונה עבור שביט מסוים, ייתכן שכמות הגזים שייפלטו ממנו תהיה מועטה והזנב שיתפתח יהיה צנוע.
התפרקותם של השביטים כשהם חולפים קרוב לשמש, והאפשרות שאחדים מהם יחלפו קרוב לכדה"א, מרמזים על שרסיסים הנפלטים משביטים עלולים לפגוע בכדה"א, אף אם גרעין השביט עצמו אינו פוגע בפלנטה שלנו. פגיעות של רסיסים כאלה אינם נדירים ואף לא מסוכנים – חלקיקים שמקורם בשביטים נופלים בקביעות על עולמנו והם נשרפים כרגיל בעת מסעם באטמוספירה.
לעיתים, ייתכן שגרעינו של כוכב שביט נשבר ומתחלק למספר גרעיני משנה. כל גרעין מֽשנה מתנהג כאילו היה שביט עצמאי, ומפתח הילה וזנב בהשפעת הקרינה מהשמש. אירוע ייחודי בו כוכב השביט שומקר-לוי 9 נשבר ליותר מ-20 גרעיני משנה, שאחר כך התנגשו בכוכב הלכת צדק, התרחש בשנת 1994. ההתרחשות משכה את תשומת ליבם של אסטרונומים בכל רחבי תבל וגם את ההתעניינות הציבורית.
עפ"י חישובים, נראה שהשביט החל להקיף את צדק כירח מספר עשרות שנים לפני ההתנגשות, כנראה החל משנת 1920 בערך. מסלול השביט השתנה ברציפות בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק ושל הירחים שלו. ב-8 ביולי 1992 חלף השביט בנקודה הקרובה ביותר של מסלולו סביב צדק ונמצא אז רק 1.6 רדיוסי צדק ממרכז כוכב הלכת, כלומר רק כ-40,000 ק"מ מעל פסגות העננים של כוכב הלכת הענקי. בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק, החזק יותר בצד השביט שקרוב לצדק מאשר בצד הרחוק ממנו, נשבר גרעין כוכב השביט ליותר מ-20 גרעיני מִשנה.
האסטרונומים חישבו שבמעבר הבא של שברי השביט ליד צדק יהיה מרחקם קטן מהרדיוס של צדק, לכן חזו שתתרחש התנגשות של גרעיני המשנה עם האטמוספירה של צדק. האסטרונומים העריכו את קוטר הגרעין המקורי כ- 4 - 5 ק"מ, בעוד שקוטר גרעיני המשנה שנוצרו לאחר ההתפרקות עמד על קילומטר-שניים עבור הגדול שבהם ו-350 מטר לקטנים. השביטונים התנגשו בזה אחר זה באטמוספרה של צדק, כאשר ההתנגשויות התרחשו בחלקו של כוכב הלכת שאינו נראה ישירות מכדור הארץ. עקב הסיבוב המהיר של צדק סביב עצמו, פעם בכ-10 שעות, אתרי הפגיעות הגיעו במהרה למצב בו ניתן היה לצפות בהם ממצפים בכדה"א.
התברר כי בכל התנגשות נוצר כדור לוהט ברדיוס 2 עד 4 ק"מ. הטמפרטורה ההתחלתית של כדור האש היתה כ-10,000 מעלות. החימום של החומרים באטמוספירה של צדק, יחד עם החומרים שהגיעו עם גרעיני המשנה, גרמו לתגובות כימיות שיצרו ענני "עשן" באטמוספירה של צדק.
התפרקותו של שומקר-לוי עקב כוח הגאות של צדק מלמדת שחוזקו של גרעין השביט הוא נמוך ביותר, קטן אפילו מזה של צמר-גפן. התפרקויות של גרעיני שביטים במהלך התקרבות לגופים גדולים הרבה יותר מהם התרחשו בעבר והותירו רישומן בדמות שרשרות של מכתשים שנמצאו על כדור הארץ, בירח, ועל אחדים מהירחים של כוכבי הלכת.