שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מי שם עופרת במים שלי?

    אף שעופרת נחשבת למתכת רעילה ביותר, הגורמת להפרעות קשב, לפיגור שכלי ולמומים מולדים, אפשר שאתם שותים אותה ישר מהברז שלכם. בהיעדר פיקוח ואכיפה הותקנו בחלק מהבתים בישראל אביזרי אינסטלציה וצנרת שפולטים פי 40 ויותר מהמותר בתקן. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ככל שהבניין חדש יותר, כך הסכנה גדולה יותר

    בשנת 92' טיפל מהנדס הקורוזיה נחום נוה בשורה של תקלות צנרת בעשרות בתים. בשלב מסוים הוא ניסה לגלות, כהגדרתו, "לאן נעלמה המתכת שהייתה בחור", והחליט לחפש את התשובה במי השתייה.
    נוה דגם מים ממבני ציבור ומבתים פרטיים. הוא בדק את איכות המים בשעון, כלומר לפני שהם נכנסים לצנרת המבנה, ואת איכותם כשהם יוצאים מהברז, אחרי שעברו בצנרת הבניין.
    "התוצאות הדהימו אותי", אומר נוה, "הן הראו שתכולת העופרת במי הברז עברה את התקן המותר במידה ניכרת, לעתים פי 40 ואפילו פי 100 מהמותר!"
    ד"ר בני מלנקי, מומחה לבריאות התעסוקה והסביבה המשמש כרגע כעד מומחה בתביעתם של דייגי הקישון, היה המום כשפניתי אליו וסיפרתי לו על ממצאיו של נוה. "בטווח הרחוק עלולות להיות לעופרת השפעות של הצטברות בעצמות ופגיעה במערכת הדם, כולל התפתחות אנמיה. אבל חמורה מכול היא הפגיעה במערכת העצבים, והסיכון העיקרי הוא לילדים. ריכוזים גבוהים כמו אלה שתיארת לי, עלולים לגרום להפרעות קשב, להיפראקטיביות, לפגיעה ברמת המשכל, ואפילו לפיגור שכלי. מכיוון שהעופרת עוברת את השליה, העובר נמצא בסכנה גדולה אף יותר מן הילדים, ויש סיכון של פגמים מולדים".
    נוה איננו מומחה לרפואה, אולם בהכירו את הסכנות שבעופרת, ומשהבין כי ייתכן שהמים בבתים רבים רעילים, הוא הזדרז להעביר את המידע למשרד הבריאות ולמכון התקנים. עשר שנים חלפו מאז פנייתו, ונציגי המשרד עדיין לא חזרו אליו.

    סכנה בבתים החדשים

    הרשות הבינלאומית לחקר הסרט (IARC) כוללת את העופרת ברשימת החומרים החשודים כמסרטנים. המרכז לפיקוח על מחלות (CDC) קובע שהיא רעילה למערכת העצבים, כך שמפתיע לגלות שהתסקיר ששלח נוה העלה אבק.
    ההתעלמות תמוהה עוד יותר לאור העובדה שמראשית שנות ה-90 הלכה וגברה בעולם המודעות לסכנות העופרת שבמים. בשנת 91' נחקק חוק בארצות הברית, המטיל על ספקי המים אחריות לתכולת המתכות גם במים היוצאים מהברז. באותה תקופה אומצו תקנים מחמירים בארצות הברית ובאירופה, המחייבים שימוש באביזרי פליז (העמידים בפני איכול) כדי למנוע את האפשרות שעופרת תגיע למים.
    על פי החוק הישראלי, אחריות הספקים על המים עוצרת בשעון של הצרכן, ולא מגיעה עד לברז. נוסף על כך, אף שתקינה המחייבת שימוש באביזרי פליז ראויים אכן חוקקה כאן, ניסוחה כה מדוקדק ומפורט (לכל אביזר וחלק תקן משלו), שפשוט בלתי אפשרי לאכוף אותה, ונראה שהממונים על אכיפתה הרימו ידיים.
    מה שהופך את המצב לחמור עוד יותר מבחינת הצרכן, הוא העובדה ששיעורי העופרת הגבוהים נמצאו דווקא בבתים חדשים, שאנו רגילים לחשוב שהם "בטוחים יותר".
    בדרך כלל אנחנו מסתמכים על ההיגיון הבריא, שככל שהבית והצנרת ישנים יותר, כך הם חלודים יותר, והמים מזוהמים יותר. לכן גם נשקיע יותר תשומת לב באיכותם ובניקויים, אם הדבר מתאפשר. אלא שכאשר מדובר בעופרת, ההפך הוא הנכון.
    "ריכוז העופרת במים מגיע לערכים הגבוהים דווקא בשש השנים הראשונות לשימוש בצנרת, ולאחר מכן, כאשר המתכת כבר אוכלה, התופעה הולכת ונחלשת", אומר נוה. "דווקא בבתים חדשים, ובבתים שבהם הוחלפה צנרת, מצאתי ריכוז עופרת גבוה במים".
    בעבר היו אביזרי אינסטלציה רבים עשויים עופרת, אולם כשהתברר שמדובר בחומר רעיל, החליטו רוב מדינות המערב לחייב את היצרנים והיבואנים להשתמש באביזרים העשויים פליז. "הסיבה לבחירה בפליז היא שמדובר בחומר הניתן ליציקה ולחריטה בקלות ועלותו זולה יחסית", אומר נוה. "כל מי שעוסק בתכנון או בתפעול מערכות אינסטלציה בבניינים משוכנע גם היום כי מדובר בחומר שעמידותו בפני קורוזיה ובליה מעולה".
    פליז הוא סגסוגת מתכת, המכילה נחושת, אבץ, וכמו כן גם כ-2% של עופרת, שנועדו לשפר את גמישות החומר. עמידות הפליז לאיכול במים תלויה בכמות האבץ בסגסוגת: כאשר ריכוז האבץ גבוה, הפליז פגיע יותר לאיכול.
    "בארצות הברית התקן דורש שכל אביזרי הפליז לא יכילו יותר מ-15% אבץ", מסביר נוה. "אלא שאביזרים אלה יקרים יותר וקשים לעיבוד. בישראל משתמשים לא פעם בהרכב המכיל ריכוז גבוה של אבץ, למרות התקנים. העלות זולה יותר, אולם התוצאה היא שהצנרת פגיעה יותר לאיכול, ובמהלך האיכול נפלטת העופרת".

    בטכניון מאשרים

    מי שגילה בסופו של דבר עניין בתסקיר ששלח נוה היה דווקא המשרד לאיכות הסביבה, שקיבל אף הוא עותק מנוה. המשרד הקים ועדה לטיפול בנושא, אי שם בשנת 98', "אבל הנושא נרדם וגווע", אומר נוה, "מסיבה שלא ברורה לי לגמרי".
    נוה היה צריך לחכות כנראה עוד שנים אחדות, עד שיגלה המשרד לאיכות הסביבה שהבעיה אכן קיימת, ושממדיה גדולים, וזאת לאחר ששניים מעובדיו הגיעו במקרה לאותן המסקנות שאליהן הגיע נוה כבר בשנת 92'.
    ברוך ובר ואורי שלהב, עובדי האגף לשפכי תעשייה, גילו בשנת 99' ריכוזי מתכות גבוהים במי השפכים של גוש דן (השפכים נאספים למכון הטיהור). בניסיון לאתר את מקורות הזיהום הם פנו למפעלים לציפוי מתכות ולמוסכים. התברר להם שגם אם הללו עוברים על התקנות, עדיין אי אפשר להסביר את כמות המתכות שהתגלתה.
    הפער הזה העלה את ההשערה שבתמונה מככב "חשוד" שלישי - המגזר הביתי. ובר ושלהב בדקו את המים שמסופקים לבתים, ובאופן לא מפתיע כלל מצאו שהם נקיים יחסית ממתכות. המסקנה שלהם הייתה זהה לזו של נוה: המתכות שנמצאו בשפכים נוספו למים בבתים עצמם.
    תוצאות החקירה של ובר ושלהב פורסמו במסמך רשמי של המשרד לאיכות הסביבה בדצמבר 2001. המסמך מציין כי תוספת העופרת המגיעה מ"שימוש ביתי" לשפכי גוש דן בלבד עומדת על כטון לשנה! הערכת החתומים על המסמך היא שחלק ניכר משיעורי העופרת נובעים מקורוזיה באביזרי אינסטלציה העשויים פליז לא איכותי.
    בכך לא מסתיימת הפרשה. חוקרי המשרד לאיכות הסביבה חשדו שהעופרת למים מגיעה לא רק מאביזרי הפליז, אלא גם מצינורות המתכת, מכיוון שבהם לא נדרשת גמישות, אף שהחוק הישראלי אוסר להשתמש בהם בעופרת.
    את ההוכחה לכך שהצינורות אכן מכילים עופרת בניגוד לחוק סיפקו למשרד לאיכות הסביבה דיווחים ממפעלי גלוון צנרת בארץ (בהם מתבצע תהליך ציפוי אביזרי הצנרת), ולפיהם בתהליך הציפוי נעשה שימוש בכשבעה טונות עופרת מדי שנה "לצרכים טכניים".
    כדי לאשש סופית את חשדותיהם בנוגע לאביזרי הפליז ובנוגע לצינורות פנו ובר ושלהב למכון המתכות בטכניון, שבדק מבחר צינורות המשווקים בישראל. מדו"ח המכון עולה שמסקנת המשרד לאיכות הסביבה נכונה: צינורות שלא אמורים להכיל עופרת הכילו אותה.
    בעקבות ממצאי הדו"ח פנו אנשי המשרד לאיכות הסביבה למשרד הבריאות ולמכון התקנים, והביאו לידיעתם את המידע בדבר העופרת שבמים וכיצד היא הגיעה אליהם. לפני כשלושה חודשים הוקמה סוף-סוף ועדה בין-משרדית העובדת על הכנת תקן ישראלי חדש למוצרי אינסטלציה, בתקווה שיהיה קל יותר לאכוף אותו.

    במשרד הבריאות מכחישים

    למרות כל הנאמר עד כה, במשרד הבריאות ממשיכים לטעון גם היום שאין בעיית עופרת במי השתייה. "בשני סקרים שנערכו על ברזי התושבים בשנים 92' ו-98' לא נמצאו מתכות, ובכללן עופרת, במי השתייה", טוען יאיר עמיקם, סמנכ"ל ההסברה במשרד הבריאות.
    אלא שמי שיפשפש בסקרים יגלה עובדה מעניינת: הסקרים נערכו בשכונות ותיקות, שבתיהן ישנים. עופרת משתחררת מן הפליז דווקא בבתים חדשים, ונראה שמשרד הבריאות חיפש (אולי מחוסר ידע) מטבע מתחת לפנס.
    במשרד לאיכות הסביבה מעלים סיבה אפשרית נוספת לכך שמשרד הבריאות לא גילה עופרת במים. "החשד שלנו הוא שהתמוססות המתכות והמעבר שלהן למים מתרחשים בעיקר במשך הלילה כשהמים עומדים בצנרת", אומר ובר. "כשפותחים בבוקר את הברז בפעם הראשונה, משתחררת העופרת עם המים במשך דקה או שתיים, אבל אנשי משרד הבריאות בדקו את המים בשעות מאוחרות יותר, כאשר כמות העופרת שהשתחררה פחותה בהרבה".
    שמעון צוק, הידרולוג ואיש עמותת "אדם, טבע ודין", טוען כי סקרי משרד הבריאות אינם מועילים מכיוון שלא היו מקיפים מספיק. מי שקורא את משפטי הסיכום של הסקר מגלה שאפילו עורכיו מסכימים איתו ואף כותבים: "מומלץ לבצע סקר במקומות שבהם ידוע על איכות מים קורוזיבית יותר".
    לצד ההתכחשות לעודף עופרת במים מודה שלום גולדברג, מהנדס בריאות הסביבה ומנהל היחידה לבריאות הסביבה במשרד הבריאות, שאביזרי הפליז והצנרת בארץ אכן מכילים רמה גבוהה של עופרת, ושמשרד הבריאות אכן לא עשה דבר מאז קיבל את הדיווח של נוה.
    "אביזרי האינסטלציה מכילים יותר עופרת מן המותר על פי התקן", אומר גולדברג. "האשמה היא מצד אחד על היצרנים ועל הספקים שמשווקים את האביזרים הללו, ומצד אחר גם על המערכת הממשלתית שאני חלק ממנה, ואני נוטל על עצמי חלק מן האשמה הזאת.
    "לכל שסתום יש תקן משלו ובעקבות זאת נעשה הנושא מסורבל מאוד. כאמור, קיבלנו את הביקורת וביקשנו ממשרד המסחר והתעשייה להעלות את הנושא בפני מכון התקנים, שאכן אישר הקמת ועדה שתעבוד על תקן ישראלי חדש אחיד לכל האביזרים".

    - עשר שנים עברו מאז הדיווח של נוה. מתי לדעתך יפורסם תקן חדש?

    "העבודה על התקן נמצאת בעיצומה ונראה שנאמץ את התקן האוסטרלי, שהוא תקן טוב ומחמיר, וגם פשוט ליישום, לבדיקה ולהבנה. בתקן החדש תהיה ככל הנראה התייחסות למעברם של מי השתייה בצנרת ובמתקני חימום וקירור מים, ותהליך הכנתו יסתיים כנראה עד סוף שנת 2003".
    בנוגע לטענות שלפיהן תוצאות סקר המתכות שערך משרד הבריאות אינן משקפות את המציאות (הרעילה), מכיוון שנערך בבתים ישנים ובשעה מאוחרת ביום, מסביר גולדברג כי התפיסה הישנה סברה כי דווקא בצנרת הבתים הישנים יש עופרת, אבל אפשר שבעקבות הביקורת ייערך הסקר הבא בבתים חדשים. "יש גם היגיון בטענה שהעופרת משתחררת בלילה", הוא אומר, "אבל אינני יכול לאשש או לסתור אותה".

    - אם אתם עובדים על תקנות חדשות, למה לא לסגור עניין ולחייב את ספקי המים לדאוג לאיכותם "עד הברז"?

    "הדרישה שהספק ידאג לרמת העופרת במי הברז בלתי אפשרית ולא ישימה. הספק אינו יכול להיכנס לבית הצרכן ולבדוק באילו אביזרים הוא משתמש".

    - אתה הרי יודע שבארצות הברית הספקים מחויבים לכך. אולי אפשר ללמוד מהם משהו נוסף.

    "אינני מכיר את החוק האמריקאי הזה, אבל בכל מקרה אנחנו לא מתכוונים לבצע אכיפה בתוך הבתים".

    - אז מה יכול הציבור לעשות כדי להימנע משתיית מים המכילים עודף עופרת?

    גולדברג שותק רגע ארוך לפני שהוא משיב. "אם אתחיל לתת עצות לכלל הציבור, זה יישמע כאילו אני חושב שיש עופרת במי השתייה, ואני לא חושב שיש".

    - בעצם הקמת הוועדה המיוחדת יש הודאה, חלקית לפחות, שיש בעיה.

    "אנחנו חצי מודים, אבל לא, אנחנו לא חצי מודים. 99.9% מהדברים שאנחנו עושים מתבצעים מחשש שיתרחשו דברים".

    - אז לאן הולכת לדעתך העופרת שזולגת מהצנרת ומהאביזרים?

    "העובדה שיש בצנרת ובאביזרים עופרת שלא צריכה להיות בהם היא דבר אחד, אבל לומר שהעופרת משתחררת למים ברמה גבוהה היא דבר אחר. בעניין הזה יש למשרד הבריאות ויכוח עם נחום נוה".

    - אז אתם טוענים שרמת העופרת במים לא עוברת את התקן?

    "כן, כאשר עושים צנרת לפי התקן. אני לא יודע, אולי יש צנרות שהן לא לפי התקן. גונבה לאוזנינו השמועה על דברים כאלה. אלה מקרים שצריך להילחם בהם".
    אתי גולן, רכזת תקינה במכון התקנים, טוענת שלהחלטה לאמץ תקן חדש לצנרת הביתית אין כל קשר לממצאים המוזכרים בכתבה. "הטוקסיקולוג הראשי הישן פרש, ומחליפו החדש החליט ליצור תקינה ישראלית שבה תהיה התייחסות ספציפית לכל חומר בהרכב האביזרים", מסבירה גולן. "להחלטה הזאת לא היה קשר לדו"ח של הטכניון. זה פשוט עניין של נסיבות".

    אז מה עושים?

    כשקוראים מחקרים עדכניים על השפעת העופרת, מפחיד לחשוב מה עשויות להיות תוצאות של מחדל המתיר לעופרת "לזלוג" למי השתייה שלנו.
    אחד המחקרים האחרונים שנערכו בשנים האחרונות בבית החולים לילדים של אוניברסיטת קורנל ובבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רוצ'סטר שבאנגליה, פורסם באפריל השנה. החוקרים גילו שאפילו כמויות זעירות של עופרת, כמויות המותרות לכאורה על פי התקנים, עלולות לגרום לבעיות התנהגות, להיפראקטיביות ועוד. לדברי החוקרים, אין כמות של עופרת שאינה מזיקה לילדים.
    המסקנה המיידית היא שלרובנו אין אפשרות לחכות עד שישתנו שוב הנסיבות, וייבחר ממונה חדש. עד שיחליט משרד הבריאות לחייב את ספקי המים לקחת אחריות מלאה על המים שלנו, כולל פרק הזמן שהם מבלים בצנרת הביתית, נאלץ לדאוג בעצמנו למים נקיים ממתכות.
    אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ראשית, כדאי לברר אם המים אכן מכילים עופרת, וזאת באמצעות בדיקה זולה יחסית במעבדות המבצעות בדיקות כימיות (מחיר בדיקה להימצאות עופרת במים עומד על כ180- שקל).
    אם גיליתם שיעורים גבוהים של עופרת במים, אפשר לנקוט כמה צעדים לפני ששוברים קירות או עוברים דירה. לאור החשד שמרבית העופרת משתחררת לאחר שהמים שוהים בצנרת למשך הלילה, מומלץ להזרים את מי הברז בבוקר, למשך דקה או שתיים, לפני שמשתמשים בהם לשתייה, לבישול, או לצחצוח השיניים (צוק מציע בחיוך להשאיר את הכלים המלוכלכים בכיור, ולרחוץ אותם דבר ראשון בבוקר).
    כאשר נעדרים מן הבית למשך ימים אחדים המים צוברים את המתכות שפולטת הצנרת. מומלץ להתקלח או לעשות בהם שימוש אחר של כמה דקות לפני שתייה או בישול (בשונה מחיידקים, מתכות אינן מתפרקות בזמן הבישול).
    מכיוון שמרבית הקורוזיה מגיעה מדוד החימום ומאביזרי הצנרת שלו, כשמשתמשים במים לבישול מומלץ לפתוח רק את ברז המים הקרים, כדי להימנע לחלוטין מהזרמת מים שמגיעים מן הדוד.
    אם אתם בונים בית או דירה, ואפילו אם החלפתם ברז, מומלץ מאוד לרכוש (או לוודא שהאינסטלטור רוכש) אביזרי פליז וגופי חימום מיצרנים גדולים ומוכרים, ולהתעקש לברר אם הם עומדים בתקנים, או אם הם מיוצאים למדינות שהתקנים שלהן מחמירים.
    אם המוצר מיובא, כדאי לוודא שמדינת היבוא היא כזו שאוכפת תקנים מתקדמים (משרד הבריאות חושד שהאביזרים המסוכנים יותר מגיעים בעיקר מסין).
    לאלה שלא רוצים לבטוח באביזרים ובצינורות מציע השוק מסננים. כל המסננים המכילים פחם פעיל מנקים (במידה זו או אחרת) את המים ממתכות. מי שמבקש להיות בטוח שהמסנן אכן יעיל יכול למסור מים שעברו סינון לבדיקה כימית. אחרי כל התלאות אנחנו מקווים שהם יהיו נקיים.

    מוסיפים פלואוריד או עופרת?

    לפני כשנה החל משרד הבריאות להוסיף פלואוריד למי השתייה בישראל, כדי למנוע עששת בקרב ילדים, אבל אפשר שלפלואוריד יש קשר לדליפה מוגברת של עופרת. מחקרים אחדים שנערכו לאחרונה בארצות הברית השוו בין ילדים ששתו מים מופלרים במשך תקופה ארוכה, ובין ילדים שגדלו באזורים שבהם המים לא הופלרו. בדמם של ילדים ששתו מים מופלרים נמצאה באופן חד-משמעי רמה גבוהה יותר של עופרת.
    למעשה, המידע מצוי גם בידיו של משרד הבריאות. עירית הן וסילבה שטוץ, עובדות המשרד שערכו את סקר המתכות שהוזכר בכתבה, כתבו כבר בשנת 98' כי: "יש לערוך סקרים באתרים קורוזוביים...ובין היתר... מקומות שבהם יש ריכוז פלואור גבוה".
    "מה שרשום שם פשוט אינו נכון", טוען שלום גולדברג, מנהל היחידה לבריאות הסביבה במשרד הבריאות. "פלואוריד לא קשור לקורוזיביות של המים כלל. מדובר במלחים שהם ניטרליים לחלוטין מבחינת האיכול".
    האומנם? לוטי זילברמן, מהנדסת כימית ומומחית לטוקסיקולוגיה: "הפלואור שמוסיפים למים הוא תוצר לוואי של תעשיית הפוספטים, בניגוד לסודיום-פלואור שאותו מכילות משחות השיניים. הפלואור הזה אינו נקי. הוא מכיל ארסן, ראדון, עופרת, וגם חומצה הנקראת פלואוסיליציט, שמגדילה את רמת החומציות ואת כושר המסת המתכות - הסיבה העיקרית לזליגת עופרת למים".

    רוצים לדבר על זה? היכנסו לפורומים ותקבלו און-ליין את כל התשובות לשאלות שיש לכם בנושא
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיא מנדלין
    מים. הסכנה דווקא בבניינים חדשים
    צילום: גיא מנדלין
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים