אני אמיר בוגן (ולא זיינתי כבר 3 שנים)

בואו נראה אם אני זוכר איך עושים זאת נכון. אתה מנשק אותה על הלחי, על הפה, מלטף לה את הצוואר, וממשיך בפסיעות אצבע קטנות הלאה אל השדיים, מעל החולצה ומתחתיה, הלאה אל אגן הירכיים, מעל התחתונים ומתחתם. אתה צריך לתת לזה מספיק זמן כדי שהיא תתחיל להרגיש רטובה, אבל זה לא צריך לקחת יותר מדי זמן, כי אסור שהיא תתייבש. משלב זה ואילך האינטואיציה שלך כבר תדריך אותך, ממש כמו כל אורגניזם אחר. אחרי הפור-פליי הכל נהיה יותר פשוט: מתפשטים, מתלקקים, מזדיינים ומתחקרים. ככה זה הולך בדרך כלל. אני חושב.

האמת, בהחלט יתכן שהמדריך-למשתמש שלי לסקס לא מדויק וראוי לשחזור רציני ומעמיק. בוודאי השמטתי כמה הוראות, קריטיות יותר או פחות, אבל תצטרכו לסלוח לי: אני פשוט כבר לא כל כך זוכר. לא שאני סובל מבעיות זכרון - אני רק בן 28 ותאי המוח שלי דווקא התרוקנו לאחרונה לטובת מידע לא פחות חשוב - תצטרכו לסלוח לי, אבל בבקשה לא לרחם, פשוט כי כבר שלוש שנים שלא עשיתי את זה. לא הזדיינתי.

שלוש שנים זה הרבה זמן, בערך חמישה אחוזים מפרק הזמן שאני מתכוון לבלות בעולם הזה. נוסיף לכך את העובדה שבשליש הראשון של פרוגרמת חיי לא ידעתי אשה (כן, איבדתי את בתולי רק בגיל 20), וזה משאיר אותי עם חמש שנים של "תור זהב" במהלכו הספקתי לנהל רומנים עם שתי בחורות בלבד (והפסקה די ארוכה ביניהן). די עלוב, אני מודה.

מעבר לכך שלא לזיין במשך תקופה ארוכה כל כך זאת מציאות עלובה, רבים מכם חושבים בוודאי שמדובר במציאות תמוהה. שלא לומר מוזרה. שלא לומר תופעת טבע. ואתם לא היחידים. כך חושבים גם הקרובים לי ביותר, משפחה, חברים וסתם מכרים. "איך יכול להיות שזה קורה (או יותר נכון, לא קורה) דווקא לך", הם שואלים אותי. "אתה נראה טוב, אתה חכם, אתה מצחיק, יש לך עבודה טובה ורווחית, אתה רגיש ואתה טוב לב. אתה יכול להיות הבן זוג המושלם".

תודה רבה, את כל זה גם אני יודע. אני מסתכל כל בוקר במראה ומתמוגג, נרקיסיסט שכמותי. למרות הצורך המתבקש במדריך כושר סובלני, אפילטור אמין וסטייליסט משכנע, אני יכול לקבוע שהגנים של אבי ואמי חננו אותי בפנים נאות, בגובה מעט מעל לממוצע ובזרת בכף הרגל שזזה בעצמה (הסגולה העל-טבעית היחידה שברשותי, אגב).

מלבד מראה כללי נאה בהחלט ולמרות נטייה טבעית לספקנות, אני נאלץ לאשר גם כמעט את כל תכונות האופי החיוביות שמייחסים לי הסובבים אותי - וביניהן ידידותי הטובות, שסימנו לעצמן מטרה בחיים למצוא לי שידוך (כדי לעשות לי, ובעיקר לעצמן, טוב על הלב). אני לא יכול להאשים אותן: גם אני מרגיש מבוזבז. אני באמת בן הזוג המושלם.

אני אמנם לא מראה את זה - כולם מכירים אותי כאמיר הביישן וחסר הבטחון, כי זה מה שאני משדר לעולם (באופן פרדוקסלי מתברר שאני גם צנוע), ואף על פי כן - אני אוהב את עצמי. אני אוהב את עצמי כל כך, שלפעמים נראה לי שאני לא צריך אף אחד אחר בעולם שלי. אפילו לא בשביל סקס. כאילו שאין ברייה אחרת בעולם שיכולה לספק את עצמי כמוני. כאילו שכל מה שאני באמת צריך לעצמי זה את עצמי, יד ימיני וזרת רגלי השמאלית (קטנה קטנה, אבל ממזרה). כאילו שטוב לי לבד, בלי סקס, בלי אשה אוהבת. כאילו.

האמת היא שלא כל כך טוב לי לבד. נכון שלא כל כך רע לי כמו שאחרים היו מצפים, ובכל זאת, האהבה העצמית שלי לא יכולה להיות שלמה כשאני לבד. זה לא הוגן למנוע את עצמי מהאנושות, זה יהיה יותר מדי אנוכי מצדי - וכמו בכל זוגיות אחרת, גם אני צריך קצת ספייס מעצמי, להתאוורר בין זרועותיה של אשה. להשלים את החסר בעולם הפנימי שלי בתוך העולם הפנימי שלה.

מתברר שאת החלל הריק בתת המודע שלי תוכל למלא רק אותה אחת שארצה למלא את החלל הריק בין רגליה, באמת ובתמים: באמת, בגלל שהמשיכה צריכה להיות מהותית ולא סתם אימפולס מזדמן (שאלה שדורשת ניתוח מעמיק במוחי, לפני שהוא שולח הוראות לאזור החלציים). בתמים, כי אני לא יכול להיות אסרטיבי בנוגע לסקס. או בנוגע לכל דבר אחר, בעצם.

זה לא מרגיש הגון. זה מרגיש זול, מלוכלך ונצלני. זה מרגיש עצוב מדי בשבילי, עצוב יותר אפילו מלא לזיין בכלל. איכשהו נראה לי שמין מזדמן הוא בגדר הכרה בכך שאין, ואולי לא תהיה לי אהבה אמיתית כמו באגדות, או כמו בעולם הפנטזיות האינפנטיליות שלי. שם אני יכול לאהוב את עצמי, להעריץ את הנפלאות בנשים ולתאר לפרטים את מערכות היחסים האידיליות שלי איתן. להן, כמובן, אין יותר מדי מה להגיד בנושא - לא כשאנחנו הולכים ביחד שלובי זרועות לתערוכה של ניקולה דה-שטאל במרכז פומפידו בפריז ולא כשאני עושה איתן את הסקס הפרוע ביותר שידעו מעודן בשירותים של המוזיאון.

לצערי, כשאני מנסה לכפות את עולם הפנטזיות שלי על המציאות, מתברר להפתעתי שהן לא ממש מתות על דה-שטאל. ומדהים יותר, גם לא עלי (בנוגע לחלק של הסקס הפרוע, הן פשוט לא יודעות מספיק כדי לחוות דעה). זה מאכזב, אבל זה לא מניע אותי ללכת ולקרוע למישהי אחרת את הצורה. לא, אני לא כזה. אני לא אשבור לה את האגן, לא אשבור לה את הלב ולא אשבור לי את האשליה, גם אם הזין שלי נסדק קצת. אני יותר חזק מהדחפים שלי, וכך גם התקווה שאני ראוי למישהי שראויה לי. כל עוד התקווה קיימת, או עד שאמצא את אחת מאותן המועמדות, נראה שאמשיך להתנזר מסקס - משהו טריוויאלי בשבילכם ואירוע רב משמעות בשבילי. כשהוא יהפוך טריוויאלי גם בשבילי, תדעו גם אתם שהתייאשתי. לא רק מלחפש אהבה, אלא גם מעצמי.

אני יודע שאני נשמע ילדותי. למושג הערטילאי הזה שנקרא אהבה, אליבא דגבר בוגר, אין ממש קשר לסקס. זאת הרי הסיבה שאין שום דבר רע בכך שגברים בוגדים בבנות זוגם. לי אין בת זוג, כבר שנים שאין לי, ולמרות זאת אני לא בוגד בה.

אני יודע שאני נשמע פסיכוטי. דמיונות ופנטזיות יש לכולנו, אבל המציאות מוליכה אותנו בדרכיה. זה נכון בדרך כלל, אבל לפחות בענייני גברים-נשים, אני יכול להתעלם ממנה. תקופת בצורת רבת-שנים היא מחיר קטן יחסית. תסלחו לי שאני מרשה לעצמי להימנע מהמציאות בה אני נתקל בכל פעם שאני יוצא לפאב תל אביבי (וזה קורה כמעט כל לילה). אני באמת לא מרגיש שייך. המקסימום שאני מוכן לעשות זה להתרשם ממנה כתייר שבא מהעולם הפנימי שלי.

אני יודע שאני נשמע לוזר. עזבו את זה שלא זיינתי שלוש שנים: אני גם אוהד של יוטה ג'אז, הפועל תל אביב (כדורסל) וסאות'המפטון. גבר נורמלי לא היה רוצה להזדהות כלוזר, אבל לי זה דווקא די מחמיא. הרבה יותר מלהיות גבר נורמלי. אני מעדיף להישאר גבר, אבל לא כזה שגברים מתחברים אליו ולא כזה שבנות מעריכות. ילדותי, פסיכוטי, לוזר, אבל נאמן לעצמי, לשאיפותי ולחיפוש האינסופי שלי אחרי אהבה והסקס כמיצוי שלה - גם אם שכחתי קצת איך בדיוק עושים זאת נכון.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של מגזין הגברים בלייזר