מה באמת צריך ללמוד מאירלנד?

באחרונה מרבה שר האוצר, בנימין נתניהו, להשתמש בנאומיו באירלנד כמודל ראוי לחיקוי בכל הנוגע להתאוששות כלכלית מדהימה. אבל נראה כי נתניהו מעדיף שלא לפשפש בקרביים של התוכנית הכלכלית האירית, ייתכן משום שאינה דומה כלל לתוכנית הכלכלית שאושרה לאחרונה בכנסת, ואותותיה מורגשים מאד בקרב השכבות החלשות.

אירלנד עברה משבר כלכלי חריף לאורך כל שנות ה-80', שכלל אינפלציה גבוהה, חוב לאומי ענקי, אבטלה גבוהה וירידה בייצור התעשייתי. מאז יושמה התוכנית האירית (החל ב-87') ירדה האינפלציה מרמות של 20% לרמות של עד 2.8% בשנה, ובתוך 12 שנה צנח שיעור האבטלה מ-17.5% לרמה של פחות מ-5%.

שיעור ההשקעות של מפעלים אמריקניים באירלנד זינק פי שניים בין השנים 1994 ל-1998 ליותר מ-8 מיליארד דולר בשנה. מגירעון של 1.4 מיליארד פאונד אירי ב-1986 הגיעה אירלנד ליתרות של 1.1 מיליארד ב-1999. כתוצאה מכך זינקה ההשקעה בבריאות ב-150%, בחינוך ב-84% וברווחה ב-70%.

חשיבותה של הסכמה חברתית רחבה

אירלנד שעמדה בשנות ה-80' בפני בעיה קשה של הגירה שלילית, נאלצת כיום להתמודד עם זרם בלתי פוסק של מהגרים, שרוצים לטעום מהעושר. בדבלין מתלוצצים שקשה לראות מסעדת מקדונלדס' בין ים המסעדות הסיניות.

ואולם, כשאנשי האוצר שלנו מדברים על "התוכנית האירית", הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שבאירלנד ניצבה התוכנית על שתי רגליים: האחת כללה צעדים כלכליים "טהורים" כמו הורדת מסים, טיפול באינפלציה, צמצום הגירעון ושינויים מבניים; השנייה כללה צעדים לגיבוש קונצנזוס חברתי רחב סביב התוכנית.

אירלנד למדה מניסיונה של שכנתה, בריטניה, מה עלולות להיות תוצאות שבירת הקונצנזוס החברתי בשעת משבר כלכלי, כפי שאירע בימי שלטונה של אשת הברזל, מרגרט ת'אצ'ר (שבה רואה נתניהו אות ומופת).

מספר עבודות מחקר שהתבצעו בבנק העולמי ובמרכזי מחקר באירופה ובארה"ב מצאו שאחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית הכלכלית האירית היתה, כאמור, גיבוש הסכמה חברתית רחבה.

מאז 1987 חתמה ממשלת אירלנד על 5 הסכמים שזכו לכינוי "שותפות חברתית" (Social Partnership), תחילה עם איגודי העובדים ומאוחר יותר עם ארגונים לא ממשלתיים (NGO), שייצגו קשת רחבה של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה.

בשנים הראשונות לתוכנית הכלכלית (87'-90'), חתמה ממשלת אירלנד על הסכמים עם המגזר הציבורי והפרטי, שמטרתם היתה בעיקר שמירה על רמת שכר נמוכה, שמירה על משמעת תקציבית, שינויים מבניים ועידוד התחרות. ההסכמים עסקו גם ברפורמה במס ובשינויים בתשלומי הרווחה. הסכם ה"שותפות החברתית" שנחתם בשנת 2000 עסק בחלקו הגדול בגיבוש מדיניות רווחה.

המעסיקים האירים התחייבו להגדיל את היקף התעסוקה, בתמורה להפחתה במסים. ספק אם דבר כזה היה מצליח בישראל. נסיון העבר מוכיח שמעסיקים שקיבלו הקלות מס, העבירו בסופו של דבר הייצור לארצות שכוח העבודה בהן זול בהרבה, כמו סין, ירדן או טורקיה.

מועצה לאומית לכלכלה

והיבט נוסף להסכמה החברתית. במהלך השנים מסרה ממשלת אירלנד את תפקיד הכנת התחזית הכלכלית למועצה הלאומית לכלכלה ולרווחה (NESC). מדובר במועצה שהוקמה ב-1973 כגוף מייעץ במשרד ראש הממשלה, שמטרתו לפתח את הכלכלה הלאומית ולהשיג צדק חברתי.

ב-NESC חברים מאז 1996 ארגונים חברתיים וולונטריים כמו למשל: מועצת המובטלים, מועצת הנשים, מועצת הצעירים, איגוד תעשיית התיירות, איגוד הקבלנים ואפילו איגוד מובילי החלב. כולם, כאמור, שותפים להכנת התחזית הכלכלית שהיא הבסיס להכנת תקציב המדינה.

העובדה שקשת רחבה כל כך של ארגונים היו שותפים לשיח הכלכלי ב-NESC יצרה מצד אחד מוקד למו"מ ולהחלפת דעות בין הממשלה לארגונים חברתיים, ומצד שני הביאה לתמיכה ציבורית רחבה במדיניות הכלכלית. האם "נערי האוצר" שלנו היו מוכנים לקבל תחזית כלכלית מקבוצה כלשהי של מובטלים?

לאור הדוגמה האירית ניתן איפוא לומר כי אין די ביעדים כלכליים נכונים וצודקים, כמו קיצוץ ההוצאה הממשלתית, הפחתת הגירעון והפחתת מסים, צעדים שאכן יושמו בהצלחה באירלנד, אלא צריך לבצע את אותם צעדים בחוכמה, ברגישות ובנדיבות חברתית, ולחתור כל העת להסכמה רחבה. גם אם משמעות הדבר תהיה שיתוף פעולה עם ההסתדרות והידברות עם ארגונים חברתיים.  הידברות והסכמה חברתית אצלנו, כפי שמוכיחה הדוגמה האירית, הם כורח המציאות.