רוקפור: עושים רוק באנגלית

בראיון ראשון עם חזרתם ארצה בועטים חברי הלהקה בכל דבר שזז – משלום חנוך ואריק איינשטיין, "הקדשנו להם בעבר אלבום מחווה שלם", ועד ה'בילויים', השם החם של הרוק המקומי, "יש להם גיטרות שנשמעות כמו בית שימוש".

ישראל, טקסס

הכל התחיל בחולון בשנת 1988. אלי לו-אי (גיטרה ושירה) וברוך בן-יצחק (גיטרה וקולות) צירפו אליהם שניים מפליטי להקת 'נוער שוליים', אמרי צורף בגיטרה ואיסר טננבאום בתופים. כעבור שנה הקליטו הארבעה את האלבום 'רשת פרפרים'. לאחר התקליט הראשון, שנשמע כאילו הוקלט במועדון היפי בסיקטיז, לקחה החבורה פסק זמן שאחריו הוציאה את התקליט המצוין 'האיש שראה הכל', וצירפה את מרק לזר על הבס במקומו של צורף שפרש.

אחרי אלבום הופעה מרשים והפרויקט הייחודי 'בחזרה לשבלול' שכלל עיבודים חדשים לאלבומים המיתולוגיים של איינשטיין וחנוך, 'פלסטלינה', 'שבלול' ו'פוזי', שבישרו את הרוק הישראלי, ארזו הארבעה את חפציהם ונסעו לארצות הברית, שם החלו במרתון מטורף של הקלטת חמישה אלבומים, כשהם עושים הכל כדי לעמוד בדרישות השוק האמריקני האכזר.

איפה הייתם ומה עשיתם?

בן יצחק: "בשנה האחרונה עשינו שני טורים, כל אחד בן שלושה חודשים, ובסך הכל מאה הופעות".

"היו הופעות באנגליה שנאלצנו לבטל בגלל שנקלענו למסע מטורף בארה"ב ולא יכולנו לקטוע אותו באמצע", מוסיף לו-לאי. "יש לנו חברת בוקינג שנקראת 'מונטריי', שנדלקה על הלהקה, והם מתעסקים עם אמנים יותר גדולים כמו דייב מתיוס, הסטונס, איירוסמית'. דברים שבאמת גדולים עלינו. הם סידרו לנו טור שחלקו היה עם להקות גדולות היו בשלבי דעיכה כמו 'בלונדי', ועם 'דה רוטס' שעדיין מפוצצת אולמות".

איך היה הטור?

בן יצחק: "מאד חווייתי אבל בכלל לא קל. הופענו במלא מועדונים, נסענו באוטובוס ביום אחד מרחקים כמו מישראל עד טורקיה. היו גם נסיעות של שלושה-ארבעה ימים באוטו. זאת היתה קריעה. זה מביא אותך למצב שאתה צריך לחשב: 'ניסע ארבע שעות, תהיה לנו חצי שעה לאכול', אתה אפילו מחשב את הפעמים שהיו לך ללכת לשירותים, ואז אתה עוצר וישר מגיע להופעה, ואתה חייב לתת את ההופעה הכי טובה שיש. בארה"ב, שלא כמו בישראל, לאף אחד לא אכפת כמה נסעת או מאיפה באת. הקהל בא, שילם כסף, הוא מצפה שתיתן לו כולך. התפיסה הזאת שינתה אותנו".

במושגים של ישראל, מאה הופעות בחצי שנה זה נשמע קצת הזוי

לו-לואי: "האמת שהכל היה הזוי, בעיקר בכל העיירות הקטנות במיד-ווסט. באחת ההופעות שעליתי על שולחן לא יציב והוא התנפץ לי על הראש עם בקבוקי הבירה שהיו עליו. חזרתי לבמה מדמם כולי, כמו אוזי אוסבורן בימיו הפרועים. רק כשההופעה נגמרה וירדתי מהבמה ראיתי שהמון זכוכיות נעוצות לי בראש. בהרבה מקומות היו אנשים שרקדו והשתוללו וזה נהיה כמו מסיבה מטורפת".

יש לכם כבר קהל שבא במיוחד לראות אתכם?

"רוב הקהל שלנו נמצא במקומות הגדולים שהופענו בהם, מניו יורק למעלה עד המערב התיכון. גם באינדיאנפוליס, שהפך משום מה לבית השני שלנו, כבר יש לנו קהל רב. היום, עם כל העניין של צריבת דיסקים ו- MP3 התקליט הוא זה שמקדם את ההופעות ולא ההופעות מקדמות את האלבום. אבל ההופעות הן אלה שיביאו את הכסף".

מבקשים שירים בעברית?

"כשהופענו בכמה ערים בקנדה ובמקומות אגדיים כמו הרוקסי, באו ישראלים שהתחילו לצעוק 'הכעס'. ניסיתי להסביר להם שזה לא מדבר לכל הקהל, אבל זה לא הלך".

בן יצחק: "לקהל שם לא אכפת מאיפה אתה בעולם. אתה בא לעשות להם רוקנ'רול, והם מצפים, מן הסתם, שזה יהיה באנגלית. אתה לא יכול לשיר להם בעברית כי זה לא מעניין אף אחד. פעם שאלו אותנו מאיפה אנחנו וענינו 'מישראל'. 'מישראל, טקסס?', שאלו בחזרה".

לא רוצים לנוח

נראה כי מאז עזבו את הארץ השתנתה מאד תפיסת עולמם של חברי הלהקה, שהיום כבר לא מנסים להיות נחמדים ולרצות את הקהל. נדמה כי לאחר הנסיון והשפשוף שצברו בחו"ל הם רואים היום בעין שונה גם את שוק המוסיקה המקומי.

עוברת לכם לפעמים בראש המחשבה שחבל לקרוע את עצמכם בחו"ל כאשר בישראל יש לכם קהל מבוסס?

בן יצחק: "זה משהו שהיה בנו מן ההתחלה. אנחנו לא רוצים לנוח על זרי הדפנה ולגדל כרס. פה יש גבול שאתה לא יכול לעבור אותו. שם אתה לא יודע מי רואה אותך, לאן ייקחו אותך, אתה פוגש אנשים, עובר להופיע בעוד מקומות, זה המסע עצמו שהוא ממש יוצא דופן, ואני חושב שכולם אוהבים את האתגרים".

לו-לאי: "היו רגעים שרצינו להרוג זה את זה, אבל בסופו של דבר סחבנו אחד את השני והצלחנו להתקדם. בשלב מסוים כולם קיבלו פרצוף של סיירת, והתחלנו להיכנס למצב של לתקתק עניינים, לעלות, להופיע, לפרק את הדברים ולהמשיך להופעה אחרת. רואים את זה היום על הבמה. אם פעם היה נקרע מיתר או נדפק הסנר, זה היה תוקע אותנו, לא היינו יודעים מה לעשות, והיינו נורא נבוכים. עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה בהופעה כאילו כלום לא קרה. אם נדפק לך הסנר זאת לא סיבה להפסיק הופעה".

בן יצחק: "זה בכלל עולם אחר. יש שם להקות מדהימות של ילדים שמשגעות לך את המוח".

לו-לאי: "פה יש איזו הרגשה שאנשים עושים מוסיקה בהזמנה בשביל גלגל"צ. הלהקות לא מעיזות, ונשמעות כאילו מנהל גלגל"צ ישב באולפן ואמר: 'חסר לי שיר לתוכנית מסוימת, תעשה לי שיר כזה'".

אתם מתכוונים שללהקות בארץ אין שום אמירה?

לו-לאי: "לא עניין של אמירה. 'הבילויים', למשל, הטקסטים שלהם נורא מעניינים, אבל הגיטרה נשמעת, על הפנים, וזה ממש מתסכל אותי לראות שהרוק פה לא מתקדם לשום מקום.

"אני בטוח שיש להקות שעושות דברים מעניינים, אבל הן במיעוט. בגלל שהצעירים היום כל-כך מודעים לצד החומרי הם פוחדים ללכת ולעשות משהו שלא ימצאו מקום שישדרו אותו. יש קטע כזה באולפנים בארץ – אולפן אחד קונה אפקט וישר כולם קונים את זה. כולם מנסים להיות נושאי המגבעת בשקל ועשרה, ואני חושב שצריך להיות פה הרבה יותר, ובטח שאני מצפה מאנשים בני 19 לא לעשות את מה שכולם עושים. למזרחים יש את הסצינה שלהם, הם מוכרים קלטות, עושים הופעות והם מצליחים טוב מאד, חבל שהרוק לא מתנהל ככה.

"באלבום הראשון שלנו גם אנחנו היינו זקנות חוששות והוצאנו אלבום חלש, אבל אחרי זה הבאנו את 'האיש שראה הכל'. החלטנו לעשות משהו שאנחנו מאמינים בו, וזה הצליח".

בן יצחק: "זה עשה לנו כל כך טוב לראות שם להקות מדהימות, שזה נתן לנו את הכוח להיות עוד יותר טובים. כשאתה רואה להקה ענקית אתה לא אומר 'וואלה, איזו להקה ענקית, אני בחיים לא אהיה כמוהם', אתה רואה ילדים שעושים לך בית ספר, וזה עושה לך חשק להיות כמותם".

מי בעיניכם נחשב ליוצר ישראלי אותנטי טוב?

בן יצחק: "אהוד בנאי, ג'נגו, יש להם דרך משלהם. אהוד בנאי, למשל, גם אם הטקסטים שלו לא תמיד מדברים אלי, צלילי העוד נורא מרשימים אותי".

לו-לאי: "אני אוהב חלקי שירים של ברי סחרוף, אני נורא מחבב את הטקסטים שלו, את הכתיבה, דברים ששוברים את העברית הקשה".

מה עם הגדולים, שלום חנוך, אריק איינשטיין?

"נורא לא מתחבר לזה, זה לא מעניין אותי".

אבל עשיתם את 'בחזרה לשבלול'.

לו-לאי: "למרות שעשינו את זה, לא מדברת אלי כל הדרך הזאת, הבובה זהבה וכל השטויות האלה. אני מעדיף לשמוע אבי ביטר, זה לפחות מצחיק אותי".

איך עשיתם אלבום מחווה למשהו שאתם סולדים ממנו?

"אתה, כל דבר שעשית בחיים שלך, אתה שלם איתו?".

לא.

"אז גם אנחנו עשינו משהו שאנחנו לא מתחברים אליו. פעם ישב איתנו פורטיס ואמר לנו: 'נראה לי שתוכלו להתמודד טוב עם הפרויקט הזה'. עשינו טעות. אני מבין למה אנשים אוהבים את זה, כמו שאנשים אוהבים שירה בציבור. יש את השיר 'פראג', שלפחות קיבל איזה ערך מוסף בעיני עם העיבוד שעשינו לו. אם הייתי עושה את זה היום הייתי חורך לגמרי את השירים ולא עושה להם עיבודים כאלה מדוייקים".

הקצבתם לעצמכם פרק זמן מוגדר או מספר אלבומים שאתם מתכוונים לעשות בחו"ל?

"לא. יכול להיות שעוד חמש שנים יישבר לנו, לא נראה לי שיש להקה ישראלית שעשתה משהו דומה לזה בחו"ל, וגם לא היה דבר כזה בארה"ב. אנחנו לא נמצאים פה בתחרות. כמעט שנה בדרכים זה משהו מטורף. אם יציעו לנו מחר אותו הדבר, אני לא בטוח שניקח אותו. אנחנו שם עד שיימאס לנו".