הרוב האפור
קשה להבחין בגוני האפור, בפרמטרים שביניהם נעים בזהירות הערבים אזרחי ישראל. הם לא לנו ולא לצרינו, אבל השוויון שלהם חיוני גם לנו
הבעיה מתחילה כבר בשם "ערביי ישראל". הם מעדיפים להיקרא ערבים אזרחי ישראל. צירוף כזה מבטל את יחס השייכות, הערבים של ישראל, והופך אותם למה שהיו רוצים להיות ואינם – אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל. עוד כמה ימי חסד בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בשל מסקנות ועדת אור, ושוב הם יידחקו לקרן זווית.
זה גורלם: הם אינם ערבים-פלסטינים במאת האחוזים בעיני אחיהם בשטחים ובמדינות ערב, ואינם ישראלים במאת האחוזים בעיני הרוב היהודי במדינה. הם קבוצת כלאיים שצמחה כאן ב-55 השנים האחרונות וגדלה לממדים רציניים. עם קום המדינה הם מנו כ-180 אלף ועתה הם יותר ממיליון, כמעט חמישית מכלל אזרחי ישראל.
במדינות ערב מכנים אותם "ערביי 48'", ועד לפני שנים ספורות הכוונה הייתה לגנאי, על שהעדיפו להישאר בתחומי ישראל ולהתחבר אל "הכובש הציוני". אולם אחד ממנהיגיהם הבולטים, הסופר והעיתונאי המנוח אמיל חביבי, הצליח להפוך את משמעות הכינוי הזה. אנחנו הפלסטינים הראשונים שנצמדו לאדמתם בציפורניים ולא נטשו אותה כמו האחרים, אמר. אנחנו לימדנו את אחינו את המושג "צוּמוּד" (משמע להחזיק מעמד), כבר בשנות ה-50 וה-60, למרות כל הקשיים, למרות הממשל הצבאי, למרות הגזירות, הפקעת האדמות והאפליה המכוונת.
הפלסטינים בשטחים רוצים לראותם כחלק אינטגרלי ממאבקם בישראל. רוב היהודים כאן מבקשים מהם לגלות הבנה לבעיותיה הביטחוניות של המדינה שהיא, בסופו של דבר, גם מדינתם. כמיעוט נבון עליהם לנוע בין הקטבים הללו בזהירות מרבּית, לא לחצות קווים אדומים: כדי שהרוב היהודי לא יחשיב אותם למחבלים וכדי שאחיהם שמעבר לקו הירוק לא יכנו אותם בוגדים.
בשוליים, יש מביניהם – בעיקר כאלה המשתייכים לפלגי האיסלאם הקיצוני – שחצו את הקווים האדומים וסייעו לארגוני החבלה או שהשתתפו בעצמם במאמץ החבלני נגד המדינה. אולם רוב עצום מקרב אזרחי ישראל הערבים עמד בפיתוי: הם הביעו הזדהות עם סבלם של אחיהם, ארגנו למענם משלוחי מזון, אך לא עשו יותר מכך. למי שהתרגל לראות את המצב בשחור-לבן, "הלנו אתה אם לצרינו", קשה להבחין בגוני האפור, בפרמטרים שביניהם נעים בזהירות הערבים אזרחי ישראל. הם לא לנו ולא לצרינו; ולכן אף פעם לא יהיו מקובלים במאת האחוזים על שני הצדדים. תמיד ייראו כחריגים.
אולם הרוב "האפור" של אזרחי ישראל הערבים לא יחזיק מעמד בתוך הקווים האדומים שהציב לעצמו, אם מדיניות הקיפוח והאפליה המכוונת תימשך לאורך זמן. דו"ח ועדת אור מאשר את מה שהיה ידוע מזמן – אפליית המיעוט הערבי בישראל היא שיטתית ומקובלת בדרגי השלטון העליונים. הנהגת שוויון בכל התחומים (כולל הנהגת שירות לאומי לאזרחים הערבים, במקום שירות צבאי) חיונית לנו, היהודים במדינה, בדיוק כפי שהיא דרושה לערבים הישראלים.
כיום אין כמעט ספק כי המשך הקיפוח השיטתי יצית תבערות דומות לזו של אוקטובר 2000, ואולי אף גרועות בהרבה. הוא יגרום למחיקת הקווים האדומים שהוצבו בעבר, וכתוצאה מכך, להצטרפותם של מאות אלפי ערבים ישראלים אל המחנה הפלסטיני המיליטנטי, השואף לאובדנה של ישראל.
מהומות אוקטובר 2000. ערביי 48', קוראים להם
צילום איי פי
מומלצים
