חרדה חברתית: שיתוק שמתחיל בילדות
חלק מהילדים שנחשבים למופנמים וביישנים סובלים בעצם מחרדה חברתית - תחושת אי-נוחות במצבים המחייבים קשר עם הזולת. הם לא משתתפים באירועים חברתיים ובשיעורים בכיתה, וגם עלולים לסבול מדיכאון. בלי טיפול מתאים ומוקדם הבעיה הולכת מחריפה. במרכז שניידר עומדת להיפתח קבוצה טיפולית ראשונה בארץ לבני נוער הסובלים מחרדה חברתית
יום חתונתה של איה, בת ה-26, היה, לדבריה, היום הקשה בחייה. כמי שסובלת מחרדה חברתית, כל פעולה שעשתה מרגע שהתעוררה ויצאה מהביטחון שמקנה לה הבית ועד לרגע שנכנסה עם בעלה הטרי לחדרם שבמלון - שייפה עוד קליפה דקיקה ממילא של ביטחון, פצעה אותה והותירה אותה המומה ומותשת.
"חשתי דפיקות לב מואצות כבר בבוקר, כשנאלצתי לשבת מול הקוסמטיקאית, היא משחזרת. אחר כך בסלון היופי, כשהספר והעוזר שלו והפניסט והמאפרות התרוצצו סביבי, הרגשתי שזיעה קרה מכסה לי את כל הגוף וגוש עופרת מחניק יושב בגרון. אבל זה עוד כלום לעומת מה שקרה לי כשהגעתי ב-19:00 לאולם השמחות. איך שירדתי מהמכונית ננעלו לי הברכיים ולא יכולתי לזוז. התאבנתי, הרגשתי בחילה, וברגע שראיתי את המוני האורחים, מהפחד שאתעלף ואעשה בושות, פשוט נעצתי מבט מעל לראשיהם והבטתי על איזה נקודה בחלל. הייתי בהלם. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. תחושת השיתוק התחלפה ברעד שהתגבר, בעיקר כשעמדתי מתחת לחופה והעיניים של כל האורחים היו עלי. למזלי, אמא שלי אחזה לי במרפק בעוצמה כזו מכאיבה שמנעה ממני לקרוס. זה היה סיוט אחד ממושך, כל הערב הזה. האירוע הכי טראומטי שהיה לי בחיים".
אבל החרדה החברתית שלה לא התחילה באותו ערב, זרעיה נבטו עוד הרבה קודם. כבר כשהיתה ילדה קטנה הבחינו הוריה שאיה היא 'ילדה עדינה וביישנית', כהגדרתם. "אבל זה היה רק חלק מההגדרה", היא מפרשת, "למעשה, הייתי ילדה מחוקה ומבוהלת. פחדתי עד אימה לדבר על יד ילדים אחרים ומזה שבכלל יסתכלו עלי. ביטחון היה לי רק בבית שלי עם ההורים, עם סבתא שלי ועם אחותי".
הצלחתה בלימודים לא צמצמה את הפער בין יכולתה האינטלקטואלית לזו החברתית. "מעולם לא העזתי להצביע בכיתה ולא לדבר", היא אומרת. "בהפסקות נשארתי לשבת, ולטיולים שנתיים יצאתי רק כשאמא שלי הצטרפה אליהם. חברות לא היו לי, חוץ מקשר שקשרתי בכיתה ד' עם ילדה אחת, עולה חדשה, שכמוני היתה פרח קיר מבוהל שנרעד מכל 'פו' שנושפים לעברו".
לטקס סיום התיכון לא הלכה רק מהפחד שיכריזו ברמקול את שמה, כיתר שמות חבריה הבוגרים, דקה לפני עלייתם לבמה. "רק מהמחשבה על הסיטואציה קיבלתי התקף חרדה", היא משחזרת. השירות הצבאי עבר עליה בנינוחות יחסית, כיוון ששירתה ביחידה קטנה ללא תחלופת כוח אדם וקרובה לביתה. גם את לימודיה באוניברסיטה שרדה די בקלות, כיוון שהעומס בא לידי ביטוי בבחינות בכתב, בעבודה במעבדה ובעבודות בית. "בלימודים הרגשתי ביטחון", היא מסבירה, "כי היתה לי מסגרת קבועה ולא מלחיצה, והשגרה של בית-לימודים-בית היתה נוחה לי".
בפקולטה פגשה את בן זוגה, גבר מופנם ולא מתבלט. "הקשר בינינו נבנה נורא לאט", אומרת איה, "עד שהרגשתי בטוחה מספיק בחברתו. הוא בחור ביישן, אבל לעומתי הוא נחשב למוביל חברתי. הוא מבין אותי ולא לוחץ עלי. חייתי, ואני עדיין חיה, כמו אדם שאין עליו עור. כאילו הכל חשוף אצלי ופגיע. כמו מישהו שנחשף לשמש בלי הגנה, ומיד הוא נשרף". על טיפול נפשי שיעזור לה לצאת מחרדה חברתית לא שמעה מימיה.
"אני מרגיש כמו מת"
יורם, בן ה-30, נגד בצבא קבע, סובל מחרדה חברתית הגורמת לו להתבודד, להישאר לגור בבית הוריו ולצמצם עד למינימום את קשריו החברתיים. לדבריו, הוא מרגיש כמו חי-מת. הראיון אתו נערך בנוכחות אמו, שעזרה לו להתנסח ואף התבטאה לא פעם במקומו. כשדיבר היו עיניו נעוצות בנקודה כלשהי ברצפה ופניו ואוזניו האדימו. יורם הוא השני מבין ארבעת ילדי המשפחה. "כל הילדים שלי שקטים ולא במיוחד מתבלטים", מתארת האם, "אבל יורם הוא יוצא דופן".
כבר מילדותו המוקדמת הוא סירב להישאר בגן ללא נוכחות אמו. "המצב שלו היה כל כך קשה והוא כל כך בכה ולא התאקלם", היא נזכרת, "עד שהגננת ביקשה שנמצא לו סידור אחר". גם בבית הספר הוא לא קשר קשרים, והסכים לשחק כדורסל רק עם ילדי השכונה. לדברי אמו, הוא היה ננעל בחדרו, פורט על גיטרה ומתחבר לסרטי מתח ופעולה. בכיתה מעולם לא דיבר, ובספר המחזור הוא מתואר כגבוה ואילם. מעטים מחבריו שמעו אותו מדבר ומשתף אותם בחוויותיו.
"בארוחות משפחתיות הוא כמעט לא מדבר", אומרת אימו, "וגם כשקורה משהו דרמטי כמו פיגוע או רצח רבין, כולם מביעים זעזוע ויורם שותק. לשכנים הוא לא אומר שלום, כי רק מחרדה שיענו לו ואולי אפילו ישאלו אותו לשלומו, מציף סומק עז את פניו וידיו מזיעות ורועדות".
כשהיה בכיתה י' ניסתה אימו לשכנע אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל יורם סירב. יורם: "לא קל לי, ועל יד אנשים אני מרגיש כמו מת, אבל לטיפול אני לא אלך, כי אני לא מבין איך זה יוכל לעזור לי. ככה נולדתי, ככה אני חי וככה אני אמות".
הרבה יותר מביישנות
חרדה חברתית היא בעיה שכיחה בקרב ילדים (בעיקר בנות), מתבגרים ומבוגרים, והיא הולכת ומחריפה ללא טיפול נכון ומוקדם.
מהי חרדה חברתית? "הסובלים ממנה", מסבירה ד”ר צופי מרום, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית לחרדה חברתית במרכז שניידר לרפואת ילדים, "חשים אי-נוחות במגוון רחב של מצבים המחייבים קשר עם הזולת. היא מתגברת בעיקר בזמן יצירת קשר עם אנשים זרים וכשהסובל מהבעיה נמצא במרכז תשומת הלב. פעמים רבות מתקשים הלוקים בסוג חרדה זה להשתתף באופן פעיל בפעילות חברתית, להתחיל קשר חברי או רומנטי, לדבר בפני קבוצה, לבקש בקשה או עזרה, לאכול ולשתות בנוכחות זרים וכדומה.
"ילדים הלוקים בהפרעה זו עלולים להגיע למצב שבו תצטמצם עד למינימום מעורבותם בפעילות בית הספר, ולמרות ידיעותיהם הם לא יצביעו ולא ישתתפו בדיון כיתתי. הם יתקשו גם להשתתף במסיבות ובאירועים חברתיים, וללא עזרה מקצועית תיפגם איכות חייהם".
חרדה חברתית מלווה גם בסימפטומים גופניים, כגון דופק מואץ, הסמקה, הזעה ורעד בגוף ובקול. "אחוז אחד מהילדים סובלים מחרדה חברתית בדרגות קושי שונות", מסביר הפסיכולוג הקליני דני לוטן, מנהל מרפאת החרדה לילדים ונוער במרכז שניידר לרפואת ילדים. "הסביבה הקרובה מגדירה אותם מופנמים, עדינים וביישנים, אבל מצבם מורכב בהרבה. הם נתונים במעגל סגור ומסוכן. מצד אחד הם רוצים להתגבר על הקשיים שלהם, ומצד שני הם חוששים לעשות את זה שמא ילעגו להם. כך שבסופו של דבר הם נמנעים מלהיפגש עם מושא חרדתם וחווים עקב כך תסכול, כישלון וייאוש.
"הם נתונים במלכודת כפולה, והדימוי העצמי הנמוך ממילא ניזוק, דבר שעלול להביא אותם למצב של דיכאון. הילד שלוקה בחרדה חברתית מודע היטב לעצמו ולבעייתו ומודע גם להסמקות ולרעד, ולכן הוא פוחד שהם ייחשפו בפני אחרים. זה ממלכד אותו יותר, ולמעשה ממסמר אותו לחרדה ולא מאפשר לו לצאת ממנה".
לבעיה יש גם פן משפחתי. לדברי לוטן, הורים רבים מעודדים את ילדיהם הסובלים מהתסמונת הזו להתגבר על הפחד, "אבל הדחיפה הזו החוצה צריכה להיעשות בהדרגה, במתינות ותוך אמפתיה רבה", הוא מדגיש. "יש למהר ולהגיע לטיפול כשהחרדה החברתית מפריעה לתפקוד והופכת לפגיעה מוחשית באיכות החיים. זהו שלב אחד אחרון לפני הופעת הדיכאון".
להתמודד עם החרדה
במרכז שניידר לרפואת ילדים תיפתח בחודש הבא, לראשונה בישראל, קבוצה טיפולית למתבגרים בגילאי 18-16, הלוקים בתסמונת זו. "רוב הניסיון הטיפולי נצבר דווקא בקבוצות טיפוליות במבוגרים", אומר לוטן. "באמצעות הדינמיקה הקבוצתית הנוצרת לומד המטופל לזהות את החרדה ולהתמודד איתה. הוא לומד לנטרל מחשבות שליליות מופרכות, כמו אם אדבר בפני הכיתה, אסמיק וילעגו לי ותהיה לי פדיחה. בשלב הבא הוא מתחיל להתנסות בפועל בעבודה קבוצתית, ביצירת קשר, בדיבור עם מטופל נוסף ובפני פורום הקבוצה. השיטה היא קוגניטיבית התנהגותית, כלומר - התמודדות ישירה עם החרדה, תוך לימוד תרגול ומיומנות באווירה תומכת".
במחקרים שנערכו בעולם נמצא שהשתתפות בקבוצות טיפוליות מפחיתה במידה ניכרת את הסימפטומים של חרדה חברתית. במקרים המעטים שבהם הטיפול הקבוצתי אינו עוזר מסתייע הסובל בטיפול בתרופות כמו פרוזאק ונגזרותיה.
הקבוצה הטיפולית תתכנס אחת לשבוע למשך ארבעה חודשים. "בתחילה", מסבירה ד”ר מרום, "יינתן למשתתפים הסבר כללי על נושא החרדה החברתית, דבר שיסייע להם להבין את הקושי שלהם ויבהיר להם שאינם היחידים הסובלים ממנו. בשלב הבא יזוהו התנהגויות המשמרות את אותו קושי, כמו מחשבות ופרשנויות שגויות, שרק מעצימות את החרדה. בהמשך תיעשה עבודה על שינוי והגמשת המחשבות האלה, דבר שיסייע למשתתפים להיחשף בהדרגה למצבים חברתיים שהם נמנעים מלהיחשף אליהם עתה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
