הפסד מכובד

יום שישי בערב, ותנועת סוף השבוע ביציאות השונות של מפאריז צפופה מתמיד. הפקקים בכביש ה"טבעת" (פריפריק) של פאריז מציגים לפתע את עומס התנועה המעצבן של איילון באור חיובי מתמיד. לשמחתי אני מוצא עצמי כרגע נינוח במושב העור של נושאת דגל צרפתית, רכה ונינוחה, המסוגלת לא רק לדווח על גודש התנועה בעיר התיירותית, אלא גם מכוונת אותי בקלילות הרחק מכאן, לאמסטרדם. מה עשינו פעם, ללא עזרי ניווט משוכללים...

איזה דגל

לרנו נמאס מהכישלונות הרצופים בקטגוריית הסלון. ה-25 הייתה בינונית לכל היותר, הספראן התגלתה כמושכת עוד פחות. נתוני המכירות באירופה היו בהתאם. על רקע זה נראתה הכרזתו של היצרן על החלפתה של זו האחרונה בלא פחות משלוש מכוניות-דגל שונות, לקהלי יעד ייחודיים, יומרנית עד נאיבית.

אחרי הכל, הסיכוי להתמודד מול הגרמנים היה קלוש, ורנו ידעו זאת היטב. אלא שהגאווה, הגאווה לא נתנה מנוח. ההבדל היחיד מול הניסיונות הכושלים בעבר היה כי הפעם החליטו הצרפתים כי "אם להפסיד, אז לפחות בכבוד". במילים אחרות, לגרום להרבה עניין ציבורי, עם מראה ותפיסה שונים, ואולי אפילו לזכות ברווח נאה של תדמית משופרת למותג כולו.

כדי שעלויות ההרפתקה הכמעט-נידונה-לכשלון-מראש יהיו הגיוניות, בססו את שלוש המכוניות על פלטפורמות קיימות. האוונטיים על האספאס היוצא, הוול-סאטיס על הלגונה, וכך גם הגרנד-אספאס הגדול. האחרונות מתגלגלות אפילו על אותו פס ייצור, למרות שלוול-סאטיס בסיס גלגלים ארוך יותר (284 ס"מ) ומתלה אחורי שונה.

וההצלחה, האם זו אכן הגיעה? ובכן, לא ממש. האוונטיים מתה בטרם עת, וגם את הוול-סאטיס נדיר לפגוש אפילו בארץ מולדתה. אבל, לפחות דבר אחד הצליחה רנו להשיג. שתיהן הביאו, ועדיין מביאות, תשומת לב מרובה בציבור, כמו-גם בתעשיית הרכב. אפילו כעת, למעלה משנה לאחר שעלתה לכבישי אירופה, עדיין מושכת הוול-סאטיס מבטים, הרבה מאד מבטים.

למה ככה?

בחדר העבודה שלי תלויות תמונות ספורות של מכוניות, באמת לא הרבה. אחת מהן מציגה את האיור המקורי של הוול-סאטיס. מכונית תצוגה מרשימה מאד, שהציגה שילוב יוצא דופן בין קופה ומיניוואן, ובין אגרסיביות וכוחניות לסגנון ואלגנטיות. אלא שבסופו של דבר, "הקופה" הגיעה לאוונטיים, הוול-סאטיס גדלה ושמנה והפכה לפחות אלגנטית מהצפוי. האם רנו פספסו בגדול?

למעשה, כאשר אני מביט במכונית הזו, נדמה לי כי הייתה כאן יד מכוונת, כזו שהייתה מעונינת במשהו שונה לגמרי, בולט וקשה במיוחד לעיכול. מכונית שתזעזע את הסביבה, והיא אכן עושה זאת, בקלות. הקווים הכבדים יוצרים מראה מגושם, כמעט מפחיד, בוודאי לא הרמוני. לכך תורם חרטום מוזר, עם סרח עודף גדול, יחידות תאורה בולטות וחרכי אוורור כאילו-מיותרים.

במקביל, הוול-סאטיס מזוהה ממרחק של קילומטרים, נראית ענקית גם ליד מכוניות סאלון גרמניות גדולות. בעיקר אגב בגלל ממד גובה של 157.7 ס"מ, המזכיר יותר מכל מיניוואן. עם 485 ס"מ בין פגוש לפגוש ורוחב של 186 ס"מ, היא ארוכה ורחבה אפילו ממרצדס E. כבר סיפרתי שהיא מושכת המון מבטים?

מהודרת

גם בתא הנוסעים הכיוון אינו שגרתי, ושונה מהמוכר לנו, אם כי יותר קל לעיכול. אין כאן את האיכות והבשלות הגרמנית, למרות שהפאר מצוי בשפע. הפלסטיקה בדרך כלל איכותית, הגוונים נעימים לעין, ונעזרים בדיפון עץ מיוחד שנראה יותר אמיתי מחלקים מעובדים רגילים. שעון הזמן המעוצב כתכשיט יוקרתי אולי נראה כלא שייך, ובכל זאת מצליח, כמו מערכת שמע בעלת מראה ביתי, לתרום לתחושה כי מדובר בסלון הדירה הפרטית שלך.

העובדה שמתגים וחלקים רבים מגיעים ישירות מהלגונה המשפחתית עלולה לאכזב קלות, אבל ככה זה כשחוסכים. עם זאת, שפע תאי אכסון מיוחדים, בהשראת האספאס כמובן, הם בשורה טובה לנהג ולנוסעים. מעבר לכך, הנדסת האנוש טובה ברובה, כולל השימוש בלחצן התנעה ובלם יד חשמלי.

כאמור, המושבים מדופני העור מזמינים ורכים, אך מתגלים כרכים מדי לאורך זמן, ובעיקר חסרי תמיכה, ולמרות שפע אפשרויות כיוון חשמליות, אין אפשרות להקשחת משענת. לטובת ראות ויחסים טובים עם הדוושות וההגה כדאי לאמץ תנוחת נהיגה גבוהה ולא  שגרתית, שמזכירה מעט מיניוואן. המרחב המרשים מאחור מזכיר לי מיניוואן או לימוזינה מפוארת, ואין כל ספק כי נוסעים ייהנו לשהות שם. הדלת האחורית, עם סגירה חשמלית, חושפת תא מטען גדול עם נפח של 460 ליטר.

הכוח היפני

פתיחת מכסה המנוע מגלה שפע פלסטיק שחור עם גוון כסוף במרכז. אלא שמתחת לכיסוי הנאה שוכנת יחידת כוח בנפח 3.5 ליטר מוכרת שנתרמה למאמץ על-ידי ניסן. המנוע הזה משודך לתיבה אוטומטית עם תפעול ידני, המוכרת מהלגונה. ועם 241 כ"ס, יש כאן יותר כוח מהיחידה הצרפתית שבלגונה. הוא שקט בסל"ד נמוך ומפתח גרגור חביב תחת עומס.

ומייד אני מצטער לגלות כי הצרפתים לא הביאו מניסן גם תיבת הילוכים. כי כרגיל ברנו מתעקשת התיבה ללמוד את הנהג, להיתקע בהילוך ולקחת פיקוד גם במצב ידני. בנסיעה רגועה זה פחות מפריע, תחת עומס ואפילו בעיר נתקל הנהג בהחלפות מעצבנות. הוסיפו לכך תגובת מצערת ראשונית לא מדויקת, ותקבלו נסיעה פחות זורמת מהצפוי.

ואם להישאר בנושא התיבה, הרי שרנו בחרו יחסי העברה ארוכים מדי, "המרדימים את המנוע", ויוצרים תחושה איטית מהמהירות בפועל. ב-180 קמ"ש על הכביש המהיר מתקרבת המחט בקושי ל-3,500 סל"ד רגועים, וזה טוב לאוזניים, פחות מרשים לתאוצה נדרשת. עם אופי כה רגוע, קשה להאמין שהמכונית הכבדה (1,720 ק"ג) אכן מאיצה ל-100 קמ"ש ב-8.3 שניות בלבד.

אלא שלשמחתי, אני במצב רוח שליו במיוחד, ודווקא נהנה משיוט רגוע, המתגלה כמתאים מכל לאופי המעדיף סולידי על-פני טמפרמנט. לכן קצת מפתיע לגלות כי צריכת הדלק עמדה בכל זאת על 6.5 ק"מ לליטר.

לא אוהבת פניות

לא ברור לי עדיין, לאחר כל השנים, איך מצליחים הצרפתים לפשל פעם אחר פעם עם התקנת הגה סרווטרוניק (משנה תגבור בהתאם למהירות) במכוניות היוקרה שלהם. והוול-סאטיס אינה יוצאת דופן. ההגה קל מדי, חסר דיוק ופעולה פרוגרסיבית נדרשת. זה פוגע בביטחון הנהג בנסיעה מהירה, ובכל מקרה דורש הסתגלות ארוכה מדי.

להגנתה של רנו אפשר לומר כי גם יתר מרכיבי השלדה אינם מזמינים במיוחד, ויחד עם גובה המרכב מגיעה גם רכינת גוף מוגזמת, עד כי ההרגשה פשוט אינה נעימה במיוחד. הוול-סאטיס מבקשת מהנהג נהיגה סולידית מאד. המתעקשים לנסות בכל זאת, יגלו תת-היגוי דומיננטי ואפילו בעייתי לעיתים.

כיול המתלים רך למדי, ועל כבישי אירופה הטובים הנוחות מרשימה מאד. אלא שנראה כי רכות שכזו עלולה להוות בעיה בכבישים מעט פחות מפולסים מאלה בהם פגשתי. זאת אומרת, עבודת מע"צ המפורסמת למשל. מערכת הבלימה הפגינה עצבנות קלה בעיר, אך הצליחה לשמור על כושר גבוה לאורך זמן ותחת עומס.

מפסידה בכבוד

פטריק לה-קוואמה אמר לי פעם ש"רנו לא תייצר אודי, כי אודי עושה זאת טוב יותר". ואכן רנו יצרה משהו אחר, אלטרנטיבה למכוניות סלון גרמניות. נכון שכלל לא ברור אם יש לקוחות שרוצים זאת (למעשה, די ברור שלא...), אבל אם כבר, אז אכן מדובר בהפסד של כבוד.

אגב, במונחים של פח-שקל, או אבזור, הוול-סאטיס מציעה תמורה טובה מגרמניות מקבילות ויקרות יותר. אבל היא לא זולה בהרבה, וממילא עבור קהל זה, המחיר פחות חשוב. מאידך, ליד הגרמניות נראית הוול-סאטיס לפתע רדודה מדי, ללא אותה תחושת שלמות או יכולת דינמית, ובוודאי שללא סמל מותג מחייב.

ואחרי הכל, חייבים להעריך את רנו על האומץ, ואפשר רק להצטער שלא יישמו זאת במכונית נאה ובוגרת יותר. לא היינו מתנגדים לתחרות חזקה מזו הקיימת כיום לתעשייה הגרמנית. לפחות בשביל הכיף...