פתאום הנפטר מגלה סימני חיים

משהו משונה קורה בכדורסל הישראלי. לכאורה, זוהי עונה שבה יש רק מכבי תל אביב. החדשות העיקריות במהלך הקיץ נגעו למסע ההחתמה המרשים של מכבי, בדרך למה שאמורה להיות עונה של מטרה אחת: הפיינל פור בתל אביב. את הליגה אף אחד לא סופר, ובצדק.

אבל בשבועות האחרונים, מאז המסע המרגש של הנבחרת באליפות אירופה, מגלה הנפטר פתאום סימני חיים. לא בטוח שיש בהם יותר מאשר הפרעה חשמלית בקו הדופק האופקי שלו. אבל אנחנו, אוהדי הכדורסל שחיים מאשליות, מתמקדים בינתיים בהסתכלות מופתעת במוניטור.

אחד המדדים למצבן היחסי של קבוצות הכדורסל הוא רמת הזרים שהן מביאות. בשנות ה-90, לפני התפוצצות הבועה, נחתו גם בקבוצות שאינן מכבי זרים עם עבר NBA מכובד יותר (פרוויס שורט, יוג'ין בנקס) או פחות (דייויד ת'רדקיל, בילי ופול תומפסון), כמו גם שחקנים מליגות אירופיות בכירות.

בשנים האחרונות ראינו כאן שתי תופעות: הראשונה היא התנחלות של מי שכבר היה מוכן להגיע לישראל והתגלה כמתאים לליגה שלנו.

מכיוון שלקבוצות לא היה כסף להימורים או לשידרוג, עברו הזרים האלה מקבוצה לקבוצה - סטנלי ברנדי וקלי מקארת'י הם דוגמאות טובות - כמו בכסאות מוזיקליים. המאפיין השני היה הבאתם של זרים ששיחקו קודם ביפן, בפיליפינים, או בליגה השנייה בצרפת. אלה היו הרמות שאיתן יכול היה הכדורסל הישראלי להתמודד בכסף ובאתגר מקצועי. כשמישהו התגלה כטוב יותר, דמטריוס אלכסנדר למשל, הוא נחטף מיד על ידי ליגות בכירות יותר.

וראה זה פלא: הקיץ החתימו הפועל תל-אביב וירושלים, השתיים שלפחות כספית טוענות למדרגה שמתחת למכבי, זרים עם רקורד מסוג שלא ראינו כאן זמן רב.

וירגיניוס פראסקביצ'יוס ואיי.ג'יי. גייטון בלטו בעונה שעברה בקבוצות יורוליג בטורקיה ואיטליה; וויל סולומון היה אחד מהזרים הטובים ביוון. זה נובע מכך שכל הכדורסל באירופה דועך, וגם ליגות עם שם גדול כבר מרוקנות מכסף (למעט הספרדית, תופעה ייחודית ומעוררת קנאה), ולא פחות מזה ממשהו שאני לפחות לא יכול להסביר באופן רציונלי: הנכונות לשים כסף, זמן והשקעה כדי להתמודד על המקום השני.

אף אחד ממי שקורא את הדברים האלה לא צריך הסבר למה כל זה לא ידגדג את מכבי. אף אחד גם לא צריך שישכנעו אותו, שההצלחה של הקבוצות המשניות במפעלים האירופיים, שמעטים מסוגלים להבחין ביניהם, יש לה אכן משמעות כלשהי.

נהריה, דוגמה לניהול סבלני ובנייה מתונה, התחילה את העונה עם שני נצחונות ביורופליג. ועדיין, מידת העניין של האוהדים שלה ושל קהילת הכדורסל הישראלי, צריך הפסד ליגה מקרי של מכבי תל אביב, כדי שמישהו ישים לב שהפועל ניצחה את באמברג.

אבל לא לבכות את הנפטר באנו. לזה יש עונה שלמה. גם לא לנבא את מה שכולנו יודעים שיקרה: יהיה פחות כסף, פחות קבוצות יעמדו בהתחייבויות שלהן, יותר בלופים ימשיכו לשחק רק כי לאף אחד אין מספיק תקווה אפילו כדי לסגור אותם. יש ליגה חדשה.

ישחקו בה שחקנים ישראלים טובים, יאמנו מאמנים טובים, ואם נעצום את העיניים ולא נסתכל על האולמות הריקים ועל הטבלה שלעולם אינה משקרת, נוכל לשנייה להעמיד פנים שיש בה חיים. זה מוזר, מתסכל, גובל אולי בהפרעה נפשית. אבל ככה זה בעולם של אוהדי הכדורסל.