המחול של גלילי: לא רוצים חיים קלים

בסוף השבוע קיימה להקתו של הכוריאוגרף הישראלי, איציק גלילי, שתי הופעות במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. את עצם הבאת הלהקה ארצה במסגרת אירועי פסטיבל דאנסאירופה יש לזקוף לזכותו של מנהל מרכז סוזן דלל יאיר ורדי, שהתעקש ובצדק לתת מקום של כבוד ליוצר הישראלי שזוכה להצלחה גדולה באירופה, אך אינו מוכר כלל בארץ הולדתו. למרות שגלילי ולהקתו הציגו טעימה קטנה מיצירותיו לפני כשנתיים בפסטיבל המחולות בכרמיאל, ההשתתפות בפסטיבל דאנסאירופה היא למעשה הפעם הראשונה בה מוצגת בפני הקהל הישראלי תוכנית שלמה של הכוריאוגרף, הפועל מזה 13 שנה בכרונינגן, הולנד.

את התוכנית פתחה העבודה "דרך עיניה של ננה", עבודה שבנויה קטעים קטעים כמעין Review ספק הומוריסטי ספק שנון. למעט הבלחות - כמו בקטע מקסים בו סצינת מזמוז, שמתרחשת על ספה צהובה, הופכת למסע התחמקות אקרובטי - מדובר בכוריאוגרפיה (כשזו כבר קיימת) דלה ופשטנית. נדמה שגלילי העדיף לברוח בעבודה זו מהכוריאוגרפיה ולהתמקד במה שאולי נתפש בעיניו כהליכה על בטוח - העמדה והתמקדות בצורך של הקהל בבידור קל.

מה שבולט בעבודה לטובה היא דווקא תשומת הלב המוקדשת בה לכל אחד מהרקדנים. Galili Dance מורכבת מרקדנים שלכל אחד מהם נוכחות בימתית מרשימה ושונה, מה שמעשיר את המכלול והופך אותו למעניין יותר. נקודת אור נוספת ביצירה היא המוזיקה הנפלאה והמוכרת של טום ווייטס שמלווה אותה לכל אורכה. חבל שגלילי מנסה לפרשן לקהל  את הטקסטים של ווייטס בתנועה, במקום לייצר על הבמה את האווירה שהם מעבירים ולסמוך על יכולת ההבנה של היושבים באולם.

סיפור אחר

"For Heavens Sake", לעומת זאת, מציגה סיפור אחר לגמרי. היצירה, שנוגעת בצלקות המלחמה, בפגיעותו של האדם ובהיותו בר חלוף, היא עבודה מהוקצעת, עשירה ומורכבת הן מבחינת כוריאוגרפיה והן מבחינה צורנית. מדובר בעבודה וירטואוזית, במובן האקרובטי של המילה, ומוקפדת מבחינה ויזואלית.

היצירה נפתחת בשני רקדנים שמלקים את עצמם ארוכות במה שנראה כמו ריטואל פולחני או מנהגי אבלות. מי שצלח את ההתבוננות המעיקה בהתעללות עצמית זו, יגיע להתעלות מסוימת בסצינה שלאחריה, בה מוארים באחת תשעה תופי דרבוקה, שעליהם מתופפים הרקדנים כשגופם שרוי בחשכה מוחלטת. קולות התופים, כמו הדי מלחמה קרבה, מכים בקהל ומפעילים את הקונוטציות המתבקשות מאליהן. מרגע זה ואילך מתיז גלילי על הבמה במכחול הבימוי והכוריאוגרפיה שלו, כתמי ריקוד פראי, גועש ורוחש, ויוצר בו זמנית מספר מוקדי התרחשות.

"For Heavens Sake" היא עבודה מאוד ישראלית במובן העמוק של המילה. היא נוקשה וקשה כמו האדמה פה ומצד שני מקסימה בפשטותה ואינה משתדלת לרצות. היא מלאה בסממנים צבאיים שבאים לידי ביטוי לא רק בבגדי החאקי של הרקדנים, אלא גם בהכרה ובשימוש הנרחב בכוחה של המאסה לייצר אימפקט.

חלק בלתי נפרד מהיצירה היא המוזיקה המקורית המצוינת שמלווה אותה ועליה חתומים אנסמבל גלילי ויאפ ואן קוילן. את המוזיקה מבצעים על הבמה הנגנים סאמר אלאיאן, מרק אליהו, טיבי גולן, ערן הורביץ והיית'ם ספיה. הבעיה העיקרית ביצירה, שבאה לידי ביטוי גם ב"דרך עיניה של ננה", היא בלעיסתם עד דק של המסרים ובחזרה מתישה על פרגמנטים תנועתיים. למרות שלעתים נדמה שגלילי חוזר ובורח גם בעבודה זו ליצירת התרחשות על חשבון התנועה, במכלול מדובר בעבודה מעניינת ומעוררת למחשבה.

לסיכום: למרות ההגיון לכאורה בבחירת יצירה "קלילה" שתיצור תמהיל מאוזן מבחינה רגשית ותאפשר לקהל לנחות ברכות אל תוך "For Heavens Sake", נדמה כי ההחלטה לפתוח את הערב ביצירה כמו "נגד עיניה של ננה" היא טעות שמזיקה יותר משהיא מועילה. שתי העבודות אינן שוות ברמתן באופן קיצוני, והשילוב ביניהן מבליט את חולשותיהן ועל כך חבל. עם זאת "For Heavens Sake" בהחלט מעוררת סקרנות ורצון עז לשוב ולראות יצירות נוספות של גלילי על הבמה בישראל. הקהל יוכל לעשות זאת כבר מחר, יום שני, ב"מפלצות בארון", ערב שיועלה במרכז סוזן דלל ויורכב מחמש יצירות, ששלוש מהן הן בבכורה בינלאומית.