גלילי: זה כל הקסם

ערב היצירות שחתם את ביקורה של להקת Galili Dance בישראל הוא כזה שראוי לנצור עמוק בתוך הלב ומוכיח שמן הראוי להשיב את להקתו של איציק גלילי הפועלת בהולנד להופעות נוספות בישראל, בתדירות גבוהה.

הערב, "מפלצות בארון", מורכב מארבעה קטעי כוריאוגרפיה וקטע שנושק לפרינג' התיאטרוני, כשכל אחד מהם מלטף עצב חשוף אחר. איציק גלילי ורקדני להקתו מרגשים, מצחיקים, נוגעי ללב ובעיקר מפגינים יכולות שהן הרבה מעבר לטכניקה. הם מגישים לקהל כנות נדירה, שדווקא כיום, בעידן הרייטינג, ראוי לנשוא על כפיים.

את המפע פתח הדואט "שביר" של גלילי בביצוע רונלד וינטג'נס ורקדנית להקת אנסמבל בת-שבע לשעבר, ליאת ויסבורט. ביצירה, שהועלתה בבכורה בהולנד לפני כשש שנים, חושף גלילי את פגיעותו של האדם הבודד, מדגיש את חשיבותם של המגע והרוך ומציג את הפחד מפני התערטלות נפשית. ויסבורט ווינטג'נס מתמזגים זו בזה בתנועה מעגלית שזורמת ללא הרף ביניהם ומפרה את עצמה. נדמה שזה מכבר לא נראתה כימיה שכזו בין שני רקדנים על הבמה הישראלית. לאורכה של כל העבודה מתנועע וינטג'נס כשהוא בגבו לקהל, פניו אינן נגלות ולו לשבריר רגע, כמו משמר את האניגמטיות והמסתורין שמלוות את העבודה הן בכוריאוגרפיה והן בתאורה, שמשלבת מצד אחד אור צהבהב שעוטף את הבמה בחום ובשקט, ומצד שני בכחול עמוק, שהופך אותה למשהו לילי וקסום.

גם ב"בטן הלוויתן", בכורה עולמית לכוריאוגרפיה של רקדן הלהקה סטיבן שרופשייר, משתמרת תחושת הקסם. ביצירה קאמרית-פואטית זו מנהל שרופשייר דיאלוג עם השפה, תוהה על הפער שבין המילה המדוברת לבין המשמעויות החבויות בה ומציג את הבדידות האנושית בתוך בליל המשפטים. הרקדנים שעל הבמה נעים לכאורה כל אחד בעולמו, כל אחד בשפתו, ללא מגע וללא סינכרוניזציה. לעתים נראה המחול כשירת קנון, בה משפט תנועתי חותך משפט תנועתי, עד כדי ערבוביה. לפתע נוצרת הרמוניה, כמו נמצאה באחת השפה המחברת והקושרת בין הגופים. גם בעבודה זו, מעבר לטכניקה יוצאת מן הכלל, מדובר ביצירה אינטיליגנטית ומעשירה.

"זיקית" של גלילי, שהועלתה אף היא בבכורה בהולנד לפני כחמש שנים, מגשרת בין חלקו הראשון של הערב, שהציג עבודות יותר אינטימיות, לבין חלקו השני והמוחצן, שמפלרטט בחן רב עם שפת התיאטרון. גלילי מציב ארבע רקדניות על כסאות שחורים בקדמת הבמה. מרבית הכוריאוגרפיה נעשית כשהן ישובות על הכסאות ולמרות זאת, מדובר בכוריאוגרפיה שאינה משעממת לרגע. הרקדניות של גלילי נדמות לעתים למריונטות שבירות, פניהן משתנים ללא הרף עד שנדמה כי המימיקה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה. זו עבודה שמציגה את האישה על כל חולשותיה, קסמה ואנושיותה, בהומור מחבק ובליריות שובה. העבודה, אגב, מלווה במוזיקה של ג'ון קייג' האגדי, שהיה שותף ליצירה של הכוריאוגרף האמריקני הנודע מרס קנינגהם.

במסגרת הערב הציג גלילי את "הקוף השני", עבודה בתהליך יצירה, שנחשפה לראשונה בפני קהל. מדובר בסולו אישי מאוד, אותו מבצע להפליא הרקדן יוסי נוסיאיינן. העבודה, שבמהלכה נוצר דו-שיח בין כוריאוגרף נעלם לבין הרקדן שעל הבמה, מעלה נקודות למחשבה על הצורך לרקוד על מנת לשאת חן או להרגיש יפים יותר ואהובים, על הצורך במילה טובה ומעודדת ועל יצירה שנובעת מהמקום המזוכך ביותר. למרות שמדובר בכוריאוגרפיה קצרה יחסית, שחוזרת על עצמה ומופרעת פעם אחר פעם, נוסיאיינן מצליח להישאב לתוכה תוך כדי שליטה מוחלטת בגוף. זוהי לא רק כוריאוגרפיה נפלאה, אלא גם בחירה מצוינת של מבצע, שמוכן ויכול "ללכת עד הסוף". כיאה לערב משובח שכזה, המופע נחתם ב"קוויאר", Mise En Scene פרינג'אי, מטורף ומשעשע, בבימויה של רקדנית הלהקה שרה ויקטורוביץ.