שולטת בשלט

זה הכל בשבילכם. מכירים את זה שאתם פשוט חייבים כבר לגמור לכתוב את המדור שלכם ואפילו יש לכם מה להגיד על הנושא האמור, רק שההתחלה פשוט לא באה? ברור שאתם מכירים. כולנו הרי מתנסים בסיטואציה זו ודומות לה מדי יום. השיטה שלי, שבאמת עובדת ברוב המקרים, היא לשמוע שיר מסוים בפול ווליום באוזניות, לצרוח את המילים למגינת ליבם של שכני ודיירי הרחובות הסמוכים, ובכך להכין משטח נחיתה הולם למוזה, שתבוא כבר. ככה עשיתי גם הפעם וכמה שועשעתי לגלות שהשיר שלי נורא מתאים לסיטואציה. המדובר, למקרה שאתם תוהים, ביצירת המופת Let ME Entertain You.mp3 של האמן המצוין רובי וויליאמס, שאין כמוהו לתאר במילים את מה שמתרחש בנפשה של נערה. וזה מה שכולם דיברו עליו, מן הסתם, בפסטיבל לטלוויזיה וקולנוע שהתקיים בראש פינה בסופשבוע האחרון. כולם נורא רוצים לכבוש אתכם, הצופים, ואם אפשר כמה פעמים בלילה. רק תתנו להם לבדר אתכם. כמה חבל שהאורגזמה המיוחלת מגיעה לעיתים כל כך רחוקות שיש כאלו, בעיקר המכורים לערוצים מסוימים, שכבר שכחו טלוויזיה טובה מה היא.

האדם, יצור חברותי הוא. הגיעו מאות אנשים מאזור המרכז לסופשבוע מרוכז של השתלמות מקצועית בצפון. סדר יום עמוס הוכן עבורם, שלושה אולמות, ים הרצאות, פאנלים והקרנות נדחסו במאמץ לשלושה ימים מאומצים, ומה עושים רובם? יושבים בבית הקפה שליד האולם המרכזי ומדברים ומדברים ומדברים. אל תבינו אותי לא נכון, רוב האירועים מילאו את האולם, והיו כאלה שאפילו השאירו מאוכזבים בחוץ, אבל כל הזמן לא שככה הכוורת שליד שולחנות בית הקפה העמוס לעייפה. בכל פינה נראו אנשים מחליפים נישוקים, ריכולים והסתודדויות. בהפסקות בין לבין הם סתם נראו עייפים כשהם ממוללים את תג השם שלהם וקוראים בפעם האלף את התוכנייה, רק כדי לגלות שהיא לא השתנתה במילימטר בשתי הדקות האחרונות. אכן, זוהר.

אל תניחו שבתעשייה יודעים יותר מכם. בהרצאה המרתקת שנתן אורי שנער, נשיא "קשת", על שיטות הפירסום החדשות בטלוויזיה, הוא הסביר בעיקר מה הולך בימים אלו בארצות הברית וקיווה שים הפרסומאים הישראלים יבינו את הרמז מבלי שיצטרך לדחוף להם אותו עם צינורית ישירות לכבד. בין היתר סיפר שם על הטיוו (TIVO) - מעין וידאו דיגיטלי אמריקאי חכם, שמקליט לכם את התוכניות שאתם אוהבים בצורה אוטומטית, כולל תוכניות שלא בחרתם להקליט אבל הוא חושב שאולי תאהבו. שנער העלה את ההמצאה האמריקאית הלא הכי חדשה אפרופו אחת האפשרויות שלה: לדלג לחלוטין ובבת אחת על הצפייה בפרסומות. הוא גם לא שכח לציין שהחדירה של הטיוו לשוק האמריקאי איטית יחסית, אבל אסור לזלזל בו. מכשיר מעניין, נכון? אם הייתם פרסומאים או בכלל אנשי טלוויזיה, סביר להניח שהייתם יודעים עליו, לא? אז זהו, שרוב אנשי התעשייה, לפחות אלו שישבו לידי, הביעו פליאה גמורה למשמע הנתונים שמר שנער הסביר בעברית כה רהוטה וזורמת. "ממש מדע בדיוני", הם פלטו בהשתאות אל מול מה שלא מעט חובבי טלוויזיה ישראלים מייחלים לייבואו כבר לא מעט זמן. בקיצור, כמו תמיד בחיים, אם אתם חושבים שאתם מבינים לא רע את הביזנס שלכם, סביר להניח שזה נכון. לגביכם כמובן, רוב הסיכויים שמי שיושב לידכם הוא כסיל גמור.

ארז טל הוא לא מראיין מוצלח. מי שהתגעגע לארז טל יכול היה להשביע את רעבונו בפסטיבל. בתוקף תפקידו כעמוד תווך משמעותי בקהילה, טל (וגם אחיו, יהונתן! זוכרים שפעם היתה לו תוכנית בערוץ 3?) שוטט לו בפאנלים לא מעטים וגם התארח על הבמה בנון שלאנטיות. ביום האחרון של הפסטיבל הוא הינחה פאנל מרובה משתתפים (סטייל קיציס ופרידמן הבאמת מצחיקים נורא) בנושא הומור. חוץ מלהיות מושא הבדיחות הקבוע של יאיר ניצני ("בטח שאין כסף לתוכנית שלי, אתה לקחת את כל הכסף" וכאלה), הוא לא ממש הסתדר עם עומס הדיון שנאלץ להנחות, הכין שאלות קבוצתיות שעד שנגמר סבב התשובות על אחת מהן, כבר נגמר חצי מהזמן שהוקדש לדיון וכן הלאה. ובכל זאת אנחנו מתגעגעים. מה זה אומר עליו ויותר חשוב: מה זה אומר עלינו?

אבל גיל ריבה הוא מרואיין מעולה. אין שום דרך שאוכל להעביר אליכם את חינניותו של גיל ריבה על הבמה בדיון על ביקורת טלוויזיה. חסר מעצורים ו/או כל עניין במה שיחשבו עליו, ריבה שפך על הבמה את משנתו ("מבקרי טלוויזיה הפכו להיות סנדרות רינגלריות. הם כמו כתבי רכילות"), סיפר שלא כל כך אכפת לו מביקורות רעות כל עוד אין לו סנטר כפול בתמונה המצורפת, ובכלל הפעיל את כל משתתפי הפאנל, שרובם לא כל כך ידעו איך להתמודד עם פרץ האנרגיה החדשני הזה. חלקים מהדיון הזה צולמו עבור "תיק תקשורת" ומאוד שווה לא להחמיץ את הצפייה בהם, פשוט כי מזמן לא נהניתם כל כך מהטלוויזיה, וזה בטוח. מה שכן, ריבה הוכיח שוב שהוא הרבה יותר טוב כסייד קיק מאשר כמנחה ראשי, ואני לא בטוחה שהוא יאהב את זה, אבל אני בהחלט ממליצה לשקול לעשות לו איזו הסבה קטנה, לטובת כולנו.

יש בתעשייה מי שלא אוהב את רענן שקד. מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" השתתף בפאנל המוזכר לעיל וניסה לגונן על המקצוע כולו. לא היה פשוט. בעיקר כשצופית גרנט עלתה על הבמה באמצע הדיון באופן בלתי צפוי (ולא ברור אם מתוכנן מראש) והתעמתה איתו באופן מאוד אגרסיבי על ביקורת שכתב עליה ושנמצאת כרגע בבירור משפטי. אבל לא רק גרנט המוחצנת שאלה שאלות שלא הרגשתי ששקד ענה עליהן בצורה מספקת, אלא גם יוהנה פרנר (מראשי ערוץ 10 בעת הקמתו ואשת "קשת" בעבר), שדווקא דיברה מעט יחסית ובשקט, אבל בכל זאת אמרה כמה משפטים חזקים שתכליתם: "מקומך לא להעליב אנשים באופן אישי או לתת לנו עצות. מי אתה שתיתן לנו עצות? אתה צריך לתאר את מה שראית וזה הכל. אתה אומר שאתה מצפה מאיתנו לטלוויזיה מקורית, מעניינת ומרגשת? אנחנו מצפים ממך לביקורת דומה".

דניאל לפין נמצא בתקופה לא הכי מוצלחת מבחינה אישית. השם דניאל לפין אולי לא אומר לכם הרבה, אבל את יצירותיו אתם ודאי מכירים. מדובר באחד התסריטאים העסוקים בארץ, שאחראי, בין היתר, ל"החיים זה לא הכל" ו"לילה גוב". ובכל זאת, כמעט בכל פעם שהאיש קיבל מיקרופון לידו (דוגמת פאנל ההומור בהנחיית ארז טל שהזכרתי, או פאנל "למה זה הצליח", שבו גונן על "החיים זה לא הכל" אליו נגיע תיכף), הוא מצא לנכון לספר לנו שמכיוון שהתגרש לאחרונה, הוא משלם מזונות מאוד גבוהים ובכלל לא נהנה מהכסף שהוא מרוויח. שוב ושוב שמענו על צרותיו עם הבנק, על ההצגה שעשה עם טמירה ירדני ("טדי הפקות" שעושה בין היתר את "שמש") שבזכותה קנה רכב וכך הלאה. בכל פעם שהזכיר פרויקט שעשה, הוא דיווח לנו איך והאם הוא תרם לו מבחינה כלכלית ורק אחר כך המשיך. כיחכוכי מבוכה נשמעו בקהל.

אנשים צנועים יש בתעשייה. הזכרתי בפיסקה הקודמת את שני פאנלי "למה זה הצליח" שהיו בפסטיבל, שבהם ניסו אנשי התעשייה להסביר את סוד קסמם של ערוצים, פרסומות, סרטים וסדרות שתפסו במיוחד. באופן משונה כמעט אף אחד מהנוכחים על הבמה לא באמת ענה על השאלה שהוצגה בנושא הדיון. כי כולם צנועים, כולם ענווים, כולם מוכשרים שלא אוהבים להתגאות ביכולתם. לכן כמעט אף אחד לא ידע לשלוף מה הם נתוני הרייטינג שלו, בכמה העלתה הפרסומת את המכירות וכך הלאה. והכי מצחיק שהם חשבו שאנחנו באמת מאמינים שהם לא יודעים את הנתונים הללו גם מתוך שינה.

באותה מידה יכלו לבודד אותנו במוזמביק. אומרים שראש פינה יפה. אומרים גם שיש שם אוכל טוב ושלל חנויות מקומיות קסומות. אז אומרים. איכשהו, יש לי הרגשה שאם מישהו ירים פה סקר מהיר, הוא יגלה שחוץ מבית הקפה ודוכן האוכל המהיר שהוקמו במתחם הפסטיבל (28 שקלים על סנדוויץ'? איפה אתם חושבים שאתם, בקניון רמת אביב?), רוב הנוכחים ניסו בעיקר את מקדונלד'ס שבצומת גולני ולא הרבה יותר מזה. עם סדר יום עמוס מאוד מבוקר עד ליל, גם מי שהתפרפרו מהשיעורים (סליחה, הרצאות) לא ממש התרחקו מהמתחם המצומצם וספגו נוזלים בעיקר באוסמוזה, מכל מי שהתחכך בהם, או מהזיעה שניגרה כשכולם חייכו למראה ילדי ראש פינה שנדחקו כמו גדולים כדי לקבל חתימות מכל שמץ סלבריטאי שעבר שם. ואגב, דווקא לא היו הרבה יחסית. במשחק "זהה את הסלב" ששיחקתי עם ד' לא הגענו שנינו יחד ל-20. אני, אגב, ניצחתי כמובן. בחורה עמוקה שכמוני.

יש לנו טלוויזיה לא רעה בכלל. בין כל הדיבורים היו גם הקרנות של שלל יצירות שיגיעו אלינו מתישהו. שתיים מתוכן היו לא פחות ממעולות. הראשונה, הדוקו סופ "הישיבה" (לבית ערוץ 10) עוקבת אחרי קבוצת שמיניסטים בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה. הסידרה המרתקת הזו לא מנסה ללמד את הצופה כלום, היא פשוט פותחת לו צוהר למציאות שכל כך שונה מזו של רוב האנשים שאני לפחות מכירה, שקשה להאמין שהיא מתקיימת באותו יקום. יש שם קטעים קורעים מצחוק, לצד רגעים מרגשים ובעיקר, אחרי שרואים אותה רוצים עוד, ומה יותר טוב מזה. עוד סידרה שתשאיר אתכם מחכים למרתון פרקים היא "מ"ק 22", סידרת אנימציה קורעת שתעלה ב"ביפ" בחודשים הקרובים. צפינו בפיילוט שהוצהר כי הוא עדיין לא גמור ובקטעים מתוך הפרק השני, ואם השאר אכן ימשיך באותה רוח, אפשר לשחרר אנחת רווחה, אנחנו תיכף נכנסים לעידן חדש: הוא חופשי, הוא פרוע, הוא מצחיק והוא בעיקר נורא נורא מגניב. תאמינו או לא.

הזדמנות למחאה

אייל מלובן, מרכז פורום היוצרים, יצא מאוכזב מהדיונים. "הפסטיבל מאורגן למופת, אבל צפיתי לדיאלוג יותר מפרה. אין דיון אמיתי של הרגולטור, הזכיינים והיוצרים. נוגעים רק בכל מה שמסביב ולא בעניין עצמו. כל מה שאנחנו רוצים, זה שיחילו את הכללים שנקבעו לפני למעלה משנה. כי כרגע יש חוסר סדר, תקציבים קוצצו ואין הפקות של ז'אנר עליון".

על לוחות מודעות במרכז ראש פינה, סמוך לאזור הפסטיבל, נתלו כרזות, חתומות על ידי "מפיקים ויוצרים נפגעי ערוץ 10", שביקשו למחות ולהזכיר למשתתפים כי "ערוץ 10 חייב עשרות מיליוני שקלים ליוצרים, שחקנים ורבים בענף". בכרזה הם ביקרו את הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, כגוף מפקח "שלא ממלא את חובתו לפקח על הערוץ ולמנוע את הידרדרותו".

צח אוריין

רשמו נוכחות

מרכז הפעילות היה במסעדת "ג'עוני", הסמוכה ל"בית העם", שם התקיימו הדיונים. מיכל ינאי תפסה שיחה עם יפתח קצור. דידי הררי נראה מחויך כהרגלו, ואמר כי "הפסטיבל הוא תירוץ אחד גדול לעלות לצפון, לאכול טוב ולשתות טוב". טל מוסרי, עודד מנשה ועינת ארליך היו עסוקים בחלוקת חתימות לילדי המושבה שארבו לסלבריטיס הרבים בכניסה למתחם. הילדים השתכללו ורבים מהם התייצבו עם מצלמות וביקשו להנציח עצמם עם הכוכבים. גדי בר לביא הגיע עם אנשי סוכנות הניצבים שלו, "טייק טו". יואב גרוס הגיע עם אנשי הסוכנות שלו ועם שותפו, יריב יפת. הזמר שחר (לשעבר "היי פייב") מקפיד להשתתף בפסטיבל. יוסי עין דור עלה לראש פינה עם חברתו, אורית ברכה, עד לאחרונה כתבת "חדשות היום במרכז" וכיום עובדת ב"תיק תקשורת". בערב הם סעדו יחד עם שאר עובדי חברת החדשות בארוחת ערב סגורה ב"אחוזת שולמית". בפסטיבל הקודם הסתובבו בני הזוג דב גיל-הר ודנה שטרן (מנהלת הרכש בלוויין) מלאי גאווה עם בתם, שנולדה זמן קצר לפני כן. השנה הם השאירו אותה אצל הסבתא.

צח אוריין

ערוץ במסווה

למרות שהערוץ הראשון ביטל את השתתפות אנשיו בפסטיבל (לאחר שהחשב מטעם משרד האוצר, דן ג'ונה, הודיע כי אין תקציב לכך), הגיעו אחדים מהם למקום באופן עצמאי, ובדומה לשאר המשתתפים, ענדו תגים עם שמותיהם, אך במקום "רשות השידור" נרשם על התג "אגודת העיתונאים". "אין ערוץ 1", התבדחה חנה קלופפר נוה, מוותיקות הרשות. הכתב מוקי הדר הוסיף: "אנחנו אוהבים טלוויזיה, בערוץ כנראה לא". משתתפים נוספים: חיים יבין ואשתו יוספה, המגישה ליאת רגב וראש מחלקת הבידור יצחק זוננשיין.

צח אוריין