שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עירומים ברשת
    השאיפה הבסיסית של כל בעל יומן רשת מתחיל, גם אם יתחמק ממנה באלגנטיות, היא לגעת במבקרים באמצעות המילים. ארז ארליכמן, בעל בלוג בעצמו עונה לבלוגרית שחשה שפרטיותה נפלשה לאחר שכתב עליה ב-ynet

    מה גורם לגולש הישראלי לקום בוקר בהיר אחד ולפתוח בלוג (יומן רשת)? יצר החשיפה? אגו טריפ? גרפומניה מדבקת? חיפוש אחר אוזן קשבת ואהבה? במציאות שמחוץ לדיסק הקשיח ולפס הרחב, כל אדם יכול לפתוח את דלת ביתו, לצאת ערום לרחוב ולהכריז בהתרגשות : "בואו להציץ לי בחיים".

    סביר להניח שמרבית

    מהפוסעים התמימים ברחוב, לא יקפצו על ההזמנה ויזעיקו ניידת משטרה כדי לטפל בתמהוני. ברשת המגמה היא הפוכה וזהו סוד הקסם הטכנולוגי, המאפשר להציץ לחיים שלכם ושל אחרים, אם תואילו לפתוח את הדלת.

     

    שגעון הבלוגים שהדביק את ישראל בשנתיים האחרונות, הביא להקמתם של אלפי בתים קטנים וצבעוניים, הפתוחים למבקרים 24 שעות ביממה. כמעט בכל בלוג, תלוי שלט בלתי נראה הקורא לכם להכנס פנימה ולו לרגע אחד. רק תשבו אצלו בסלון האינטימי, הוא יפנק אתכם בקפה עם קוקיז ויספר לכם על תלאות חייו עד שלא תוכלו להכיל יותר.

     

    השאיפה הבסיסית של כל בלוגר מתחיל (אחרי שהפונטים עוצבו, הקירות נצבעו בקישורים, תמונות ומלאכת הכתיבה עברה להילוך גבוה), גם אם יסכים להודות בקיומה או יתחמק ממנה באלגנטיות מודחקת, היא להגיע לאותם המבקרים בבלוג דרך המילים.

     

    יעידו על כך הריפרשים האינסופיים (לחיצה על כפתור הרענון של הדפדפן) בימים הראשונים, הרעב לתגובות ומעקב כמעט לא שפוי אחר צמיחתו של מונה הכניסות, שמשבש ומעלה את מצב הרוח של הבלוגר מדי יום. חגיגות ה-100, 500, 1000 כניסות לבלוג נפוצות מאוד בישרא-בלוג וברגע שנחצה סף הרבבה, הבלוגר מקבל מעין "חותם איכות" של הגולשים. אם רצה הגורל והצלחת לטפס לרשימת המומלצים בדף הראשי (אם מדוברבישראבלוג), הדרך לאושר (ולרייטינג) קצרה מאוד.

     

    פרטיות ציבורית

     

    איך מוצאים את הידיים והרגליים בין אלפי הבלוגים השונים? כדי להקל על הטיולים האינסופיים של הגולשים בין הבלוגים הרבים, עלה בחודש האחרון ב-ynet, הטור "היומנאים" ובו המלצות שבועיות על בלוגים ישראלים ברשת. אחת ההמלצות האחרונות, חשפה את עולמה המרתק של הבלוגרית, miss.terious, סינגלית שנונה שקשה לה להפסיק לישון. 

     

    מסתבר כי המלצתי לא מצאה חן בעיני הבלוגרית. היא נבהלה מאלפי הגולשים שביקרו בביתה הקט ותימצתה את תחושותיה במשפט טעון: "אני מרגישה כאילו שפירסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר" ואף כתבה לכבודי מכתב פתוח בבלוג. תוך זמן קצר, הוסרו מהבלוג פוסטים אינטימיים שהועתקו לבלוג חלופי, ממודר בפני ההמונים ונגיש לגולשים מוזמנים בלבד.

     

    הסערה לא איחרה להגיע, הבלוגר צביקה בשור, כתב מגזין "חיים ברשת" באתר נענע, גילה בכתבתו את המתרחש והעלה לאוויר את החשש  הגדול ביותר של כל בלוגר אנונימי באשר הוא - החשיפה וניפוץ הפרטיות המדומה לאלפי רסיסים.

     

    כדי לכתוב בבלוג אתם לא זקוקים לתעודת בגרות, תואר ראשון, רשיון נהיגה  או לתעודת יושר מהמשטרה. אין הגבלה על גיל, מנת משכל, יכולת כתיבה, דת, גזע ומין. מחשב וגישה לאינטרנט יעזרו לכם לחשוף את כל הסודות והרגשות שלכם בפני הגולשים, אם רק תרצו.

     

    רגע הפרטיות היחיד של הבלוגר קיים בזמן תהליך כתיבת הפוסט שבו נערך מפגש פיסגה משולש בין רגשות, מקלדת ומסך. כאשר הפוסט שנכתב עלה לאוויר, המילים יתפזרו במרחב הסייבר-ספייס, גוגל יכניס אתכם לחיקו הגדול והאימתני, תגידו שלום לפרטיות המדומה.

     

    האחריות לתכנים

     

    עם ההנאה הנלווית לזכות החופשית להתבטא בבלוג, יש לזכור כי מצטרפת מאחוריה, בצעדים שקטים ונחבאים, גם האחריות לתכנים. עובדה שרבים מהבלוגרים מעדיפים להתעלם ממנה ונחרדים כל פעם מחדש כשמישהו "פולש" להם לבלוג ומזהה אותם בעולם האמיתי.

     

    סוד הקסם של מרבית מהבלוגים טמון בחשיפה האישית של הכותבים, כל אחד בסגנונו המיוחד וברמת הצנזורה העצמית שהוא מפעיל. הבלוגים האלה אמורים להיות פתוחים לכולם, וככל שהם יהיו מעניינים יותר, הם צפויים למשוך גולשים רבים יותר, לא רק בזכות ההמלצות של ynet.

     

    אם מפעילי הבלוגים האלה לא יהיו מודעים לחשיבות של קהל הקוראים שלהם ויאפשרו לכולם להשתתף אתם ברגעי הכאב והשמחה, לגעת במחשבותיהם הכמוסות מבלי צנזורה או מידור, הם יירקו על תכלית קיומו של האינטרנט ויפגעו ברצון הבסיסי של הגולשים לתקשר זה עם זה. לא סיפרו לכם שהאינטרנט עלול להכיל אנשים?

     

    הכותב הוא בעל הטור ה"יומנאים" ובעל בלוג שחשוף לציבור מזה שנה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים